פרשן-Data

  מפעם לפעם אני משקיעה מחשבה בשאלה מדוע אני מחויבת לתורה ומצוות, ואני מהרהרת בכיוונים שונים. הרמב"ם ניסה לשכנע שזו האמת ואין בלתה, ועושים את זה כי זה אמת. אכן, אני משקיעה מאמץ לא קטן להבין את ההגיון של הדברים, גם אם אני גם מבינה את מגבלות היכולת שלי (ושל בני אנוש בכלל) בעניין.  לפעמים התחושה שעולה מתוך סיפורי התנ"ך היא שזה סוג של הכרת הטוב - ה' הוציא אותנו ממצרים, הוא נתן לנו את ארץ ישראל, ועוד דברים רבים אחרים (החל מהחיים שלנו באופן פרטי), ודבר זה יצר מחוייבות להחזיר לו. יש אמנם איזה מושג של יראת העונש שמבצבץ אצלי מפעם לפעם, אך אני מודה שאני לא חווה את זה באופן חזק במיוחד. אצלי, מחוייבות גם יושבת על מקום של לעשות דברים כמו שצריך - אם אני בפנים, אני בפנים עד הסוף. אבל בסופו של דבר, אני חושבת שממד חזק של הקיום הדתי שלי מבוסס על מה שקורה בפרשת השבוע. בפרשתנו, וזה קורה שוב בסוף ספר יהושע, הקב"ה מציע לעם ישראל (בפרשתנו למשה, בספר יהושע למעשה יהושע מציע את זה) לוותר על הברית. זה קשה, זה כואב, זה דורש, זה מחייב, וזה גם גורם לזה שאנחנו עשויים להיענש (כפי שבסוף קורה). ה...

  בסוף פרשת כי תשא מוזכרות מצוות שונות במסגרת כריתת הברית המחודשת בין ה' לישראל, בנתינת לוחות שניים (וי"ג מידות של רחמים). מצוות אלו שכוללות איסור פסל ומסכה, שבת, רגלים, בכורות וביכורים, הן למעשה חזרה על חלק מהמצוות בפרשת משפטים. מדוע חוזרים דווקא על המצוות הללו? מה מיוחד בהן? אנשים רבים טועים לחשוב שפרשת משפטים, שלפי הרמב"ן היא חלק נכבד מהברית בין עם ישראל לקב"ה, היא פרשה חברתית. היא עוסקת בענייני בין אדם לחברו, כמו דיני ממונות, שחרור עבדים, איסור רציחה ופגיעה בממון אחרים, דיני שומרים וכו'. אכן, הפרשה עוסקת בדברים אלו, אבל היא גם עוסקת במצוות של "בין אדם למקום" כגון שבת וחגים. אמנם, היא עוסקת במצוות אלו גם בהקשר חברתי, כאשר עולים לרגל יחד, ובשבת שובתים כדי שינוחו "שורך וחמורך וינפש בן האמה והגר". אך אלו גם מצוות בין אדם למקום. בחטא העגל בני ישראל הפרו את הברית עם הקב"ה, בעיקר בחלק הזה שכולל את העמידה לפני ה' ואת המחויבות כלפיו. המרקם "החברתי" לא נפגע, אבל הממד "הדתי" לכאורה כן. מכיוון שכך, כאשר נכרתה הברית מחד...

  בפרשת השבוע משה מצטווה להכשיר את הכהנים לעבודתם. הפעולות שמוזכרות הן: "להקריב... לכהן", "והלבשת", "ומשחת" "ומלאת את ידם" "וקידשת אותם לכהנו לי". חלק מן הפעולות נעשות על הכהנים באופן פסיבי – והם מולבשים והם נמשחים בידי משה. בפעילות הזאת משה פועל באופן אקטיבי כדי לקדש אותם. גם "ומלאת את ידם" היא פעולה שמשה עושה עבורם. בפועל הם נהיים בכך קדושים, ואז הם יכולים להפוך להיות אקטיביים ולהתחיל בעצמם לכהן. גם את המזבח משה מקדש באמצעות הפעילות היומיומית שנעשית על גביו: "וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ". בחלק מן המקרים משתמע שהשורש כפ"ר פירושו כיסוי, כמו הכפורת המכסה את ארון העדות. כך גם המזבח מכופר, או מכוסה, כמו הכהנים המולבשים, גם הוא נמשח וגם הוא מתקדש באופן פסיבי על ידי הקרבנות המוקרבים עליו. בהמשך התנ"ך אנחנו נמצא את הפועל חנ"ך גם ביחס למזבח (בבמדבר ז'), כמו גם ביחס לבית (דברים כ') ולבית ה' (מל"א ח'), אבל גם ביחס לאדם: "חנך לנע...