פרשת כי תשא - הברית כבסיס לעבודת ה'

 מפעם לפעם אני משקיעה מחשבה בשאלה מדוע אני מחויבת לתורה ומצוות, ואני מהרהרת בכיוונים שונים. הרמב"ם ניסה לשכנע שזו האמת ואין בלתה, ועושים את זה כי זה אמת. אכן, אני משקיעה מאמץ לא קטן להבין את ההגיון של הדברים, גם אם אני גם מבינה את מגבלות היכולת שלי (ושל בני אנוש בכלל) בעניין. 

לפעמים התחושה שעולה מתוך סיפורי התנ"ך היא שזה סוג של הכרת הטוב - ה' הוציא אותנו ממצרים, הוא נתן לנו את ארץ ישראל, ועוד דברים רבים אחרים (החל מהחיים שלנו באופן פרטי), ודבר זה יצר מחוייבות להחזיר לו. יש אמנם איזה מושג של יראת העונש שמבצבץ אצלי מפעם לפעם, אך אני מודה שאני לא חווה את זה באופן חזק במיוחד. אצלי, מחוייבות גם יושבת על מקום של לעשות דברים כמו שצריך - אם אני בפנים, אני בפנים עד הסוף.

אבל בסופו של דבר, אני חושבת שממד חזק של הקיום הדתי שלי מבוסס על מה שקורה בפרשת השבוע. בפרשתנו, וזה קורה שוב בסוף ספר יהושע, הקב"ה מציע לעם ישראל (בפרשתנו למשה, בספר יהושע למעשה יהושע מציע את זה) לוותר על הברית. זה קשה, זה כואב, זה דורש, זה מחייב, וזה גם גורם לזה שאנחנו עשויים להיענש (כפי שבסוף קורה). ה' פותר אותנו מהברית, מוותר על "הכרת הטוב" שחייבים, מאפשר להכנס לארץ ישראל בלי המחויבות, אולי רק על בסיס ההיסטוריה המשותפת.

אבל גם בפרשתנו, וגם בסוף ספר יהושע, משה והעם מסרבים. הברית נשארת מתוקף בחירה של בני ישראל, כי האלטרנטיבה, שה' לא ילך בקרבנו, היא גרועה יותר. אנחנו בוחרים במחויבות, בסיכון לעונש ולחרון אף, רק כדי שנוכל לזכות גם להארת פנים. בסופן של דבר, המחויבות למצוות היא בעיני מחוייבות למערכת יחסים. היא דורשת, היא מאתגרת, יהיו בה עליות ומורדות, אכזבות וכשלונות, אבל גם הישגים ושיאים. יהיו פה חלקים שפחות נאהב ונעשה רק בגלל שהצד השני ביקש, ודברים שאנחנו עושים באהבה ובשמחה כדי לרצות וכדי לשמח וכי זה גם עושה לנו טוב באותו זמן ממש.

חז"ל דרשו ש"הדור קיבלוה" בימי אחשורוש, אבל אני מרגישה ש"הדור קיבלוה" כבר אחרי חטא העגל, ושוב בכניסה לארץ. למעשה, בעולם שלא רואים שכר ועונש באופן מיידי ומוחשי, אנחנו בוחרים מחדש בעבודת ה' באופן יומיומי. יש כאלה שעושים את זה בעיקר בגלל האמונה העמוקה והקיומית בעולם הבא, ויש כאלו שהבחירה הזו נובעת יותר מאמונה עמוקה וקיומית במשמעות החיים ומערכת היחסים עולם הזה.