פרשן-Data

  יש משפט שלמדתי מחמי, שיש שלב בחיים שאתה מגלה שאיינשטיין אתה כבר לא תהיה. פעם ציטטתי את המשפט הזה בשיעור, אני כבר לא זוכרת למה, ומישהי הגיבה שיפה שיש אנשים שחושבים שהם יהיו איינשטיין... באמת נראה שהעולם מתחלק לאנשים שאפתנים שמגיעים רחוק, שאפתנים שמגיעים קרוב, ושמחים בחלקם... אני מודה שאני מאלו שיש להם 'חלישות הדעת' תמידית. למה אני לא יודעת יותר? למה אין לדברי התורה שלי יותר תפוצה? למה הספר לא נמכר יותר? למה אני לא...? וגם - וואו, איך היא יודעת כל כך הרבה! יאא, כמה שהוא מסביר דברים היטב! איך גם אני רוצה לדעת להתנסח בצורה כזאת! מדהימה העשייה שלהם! אני כבר בשלב בחיים שבו אני יודעת להגיד לעצמי שיש לחלישות הזו דווקא הרבה חוזק. יש בה כח להניע אותי לעשות יותר, לשאוף ולכוון גבוה, אבל יש לה גם כח להפיל אותי על הקרשים, או סתם להוציא ממני חיות ושמחה במה שאני כן משיגה ועושה. וזה מאוד עדין. איך מגייסים חלישות לכח מניע, במקום להישאר במקום של חולשה? אני עדיין בתהליכים עם עצמי בעניין הזה, אבל התשובה העיקרית שאני מנסה לחזק אצלי זה שאני לא לבד באירוע הזה: לזהות שיש לי שליחות מיוחדת, משהו ייחודי...

אחד החסדים שקורים בשיחת נפש טובה או בטיפול טוב, הוא החסד של סיפור מחדש. היכולת להסתכל אחורה על אירועים מבאסים, קשים או טראומתיים ולספר אותם מחדש. 'הייתי חלשה ומטומטמת' מסופר מחדש כ'עשיתי כמיטב יכולתי בנסיבות הקשות ועם המידע שהיה לי באותו הזמן'; 'ניצלו אותי' יכול להפוך ל'פעלתי מתוך טוב לב וחמלה, ועכשיו אני מציבה גבולות בהתאם למה שמתאים לי'; ו'בזבזתי את זמני על משהו שבסוף לא היה צריך' מתורגם ל'למדתי משהו חדש שבע"ה יועיל לי בהמשך הדרך'; בדרכים אלו (עדינות יותר או פחות) שבוחרות בתיאור אחר של האירוע, ופירוש חדש של התגובה לאירוע, אפשר לעזור לחוויה קשה להפוך לאבן דרך בבניית חוסן. באופן דומה אפשר לגשת לתחילת ספר במדבר. בני ישראל מתארגנים לקראת הכניסה לארץ. בפרקים אלו סופרים 'כל זכר לגולגלותם, מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל'. הארגון של המחנה, יחד עם פקידת (ספירת / מינוי) הגברים, מכין את העם לקראת המלחמה הבאה עליהם לרגל הכניסה לארץ וכיבושו. סופרים, מתארגנים, ומתחילים ללכת, רק כדי לגלות בשלב כלשהו, שכל העניין הזה של הכניסה לאר...

 יש משהו מוזר בזה שהתורה בונה על ניסים. לא ברמה הכללית, ברמה ההלכתית. הרמב"ן קובע שפרשת סוטה היא מצווה ייחודית שכוללת בתוכה נס, אבל בעצם גם מצוות השמיטה בונה על ניסים – על ברכה כפולה ומכופלת בשנה או בשנים שלפני השמיטה (והיובל). התורה מודעת ל"חוסר הגיוניות" שבמצווה זו, ומבטיחה פיצוי כדי לצלוח את המאורע.  בעולם של ימינו, אנחנו כבר לא חיים מהיד לפה. גם ברמה של תכנון קדימה – יש לנו מקררים ופריזרים שיכולים להחזיק אוכל לתקופה, וגם ברמת האיכות של האוכל – אנחנו ממש לא מסתפקים במינימום הנדרש. החיים שלנו, הם חיים של שפע, ולכאורה הפתרונות לשמיטה היו יכולים להיות רחבים יותר – ערי מסכנות שאוצרות תבואה, מחסנים ענקיים של יין, שמן ושימורים, הקפאה עמוקה של פירות וירקות ועוד.  אבל נדמה שפתרונות טכניים כאלו, גם אם יהיו הכי מתקדמים שאפשר ואכן יענו לנו על שאלת המזון ואפילו לשאלת הביטחון התזונתי לטווח רחוק, לא יפתרו בעיה עמוקה יותר. כי בסוף עדיין מדובר על כלכלה קצובה, על תכנון לטווח מאוד רחוק של חלוקת משאבים וחיים ללא מותרות, לפחות בתחום האוכל. וזה, נראה לי קשה הרבה יותר. זו כמעט חוויה של... ...

  באופן מפתיע בפרשתנו יש שתי חתימות - חתימת אחת של פרשות שמיטה-יובל-הברית שמסתיימת בסוף פרק כו במילים: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה", וחתימה נוספת לאחר פרשת ערכין והקדשות בסוף הספר: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". אם אנו רגילים לשאול מה עניין שמיטה להר סיני, אפשר לשאול מה עניין ערכים והקדשות לברית (שהרגע הוזכרה שנכרתה) בהר סיני? נראה לי שפרשת ערכים והקדשות מדברת על דברים שאדם מרצונו בוחר להקדיש לה'. יש פה ביטוי לאהבת ה', ובעיקר ביטוי לרצון לעשות "מעבר". אדם לא חייב להקדיש את ערכו של פלוני או פלונית, או להקדיש בהמה זו או אחרת (אמנם יש דברים שכן חובה להקדיש, והם מוזכרים תוך כדי, כדי להבדיל בין אלו לאלו). אמנם, בתוך העולם של הקדש יש כללים שהקב"ה קבע "אלה המצות", והם מוזכרים תוך כדי הדיון בהקדשות. אבל לא חייבים להקדיש. נראה שהתורה בוחרת להדגיש - מה בתוך המסגרת של הברית, בתוך מסגרת של חובות (וזכויות), והיא בוחרת להדגיש - שיש גם דברים שהם מעבר לברית. הם לא באים ...

  מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה עשויה להיות מורכבת, כי כבר בתורה היא לא מוגדרת בצורה חד משמעית. בפרשת השבוע נאמר במפורש "כי לי בני ישראל עבדים", ופסוק זה לכאורה מקבע את המטפורה ואת ההבנה שעם ישראל הם עבדי ה'. לכאורה, גם זו מטרת יציאת מצרים – "שלח את עמי ויעבדוני" (אם כי יחסי עבד ואדון הם גם שונים מיחסי עם שעובד ומלך בהרבה היבטים). עם זאת, כבר ביציאת מצרים ההגדרות לא ברורות, שכן הפניה הראשונית לפרעה קובעת "בני בכורי ישראל". עם ישראל לא מוגדר כעבד ה' (ולא רק כי הוא עדיין עבד פרעה) אלא כבנו של הקב"ה. הדימוי הזה יחזור גם בהמשך, בעיקר בספר במדבר כשמשה מתלונן שלא הוא זה שילד את העם הזה, ובספר דברים בצורה מפורשת: "בנים אתם לה' א-להיכם" (פרק י"ד), "וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך" (פרק ח'). בספרי הנביאים והכתובים נוסיף גם דימוי של איש ואשה שמקיימים ביניהם מערכת יחסים, לפעמים היררכית ולפעמים שיוויונית יותר. ריבוי הדימויים יכול להיות מבלבל אבל גם משחרר. מצד אחד, לא לגמרי ברור איך אמורה להיראות ...

  השבוע היה לי דיון על חברה בשאלת הכרת הטוב של הילדים. דיברנו על שתי תפיסות עולם בעניין. יש כאלו שחושבים שזו ברכה שהילדים לא מרגישים צורך להודות להורים שלהם, כי זה אומר שאהבת ההורים והדאגה שלהם כל כך מובנת מאליה לילדים. זה אומר שהילדים מסתובבים בעולם עם בטחון. אחרים (וכך חונכתי ואני מחנכת את ילדי) מאמינים בחשיבות של הכרת הטוב של הילדים, ולו מטעמי נימוס. אני מודה שלפעמים, כשהילדים מודים לי על משהו שוב ושוב, מתנגבות לליבי הספקות, אולי הם לא מרגישים בטוחים שאהיה שם תמיד בשבילם? אולי ככל שאני מחנכת אותם יותר לומר תודה, כך הם פחות סמוכים ובטוחים במה שיש לי לתת להם? אני חושבת שהתורה תומכת בצד של הכרת הטוב. גם אם אנחנו אמורים לחוש בטחון באהבת ה', אל לנו לקחת אותה כמובנת מאליה. ה' דואג לנו, אבל אנחנו צריכים לדאוג לזכור את זה. לאורך התורה, ככל שאנו בטוחים יותר שצרכינו מסופקים, וככל שהשפע יותר נגיש, ככה בני ישראל פחות זוכרים מאיפה הכל מגיע. והדרך להתדרדרות דתית ומוסרית כבר סלולה. כמה פעמים שמענו על ילדים שמבקשים מההורים שלהם לשלם להם על בייביסיטר או שטיפת כלים, כאילו הם לא חיים רוב הזמ...

  לא חסרים מספרים בתנ"ך – מספר ימי הבריאה ומספר השנים שישראל הלכו במדבר, מספר הימים שבחג המצות או בחג הסוכות, ומספר הימים שהמצורע ממתין להחלטה או לחזרה הביתה. אבל למרות שהמספר עצמו נקוב, התורה לא מדריכה אותנו לספור את הימים הללו. ההדרכה או המצווה לספור מופיעה במקרים בודדים, כולם בספר ויקרא – הזב והזבה נדרשים לספור שבעה ימים, העם מצווה – אם כיחידים אם כציבור - לספור מהנפת העומר ועד הקרבת שתי הלחם שבע שבועות או חמישים יום; ובפרשתנו (ויקרא כ"ה ח): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה". אלו דברים בחרה התורה שנספור, ומדוע באחרים המספר מופיע אבל אין דרישה כזאת? מה ההבדל בין ספירת שבעה נקיים לשבעת הימים של הנדה או של יולדת הזכר? מה ההבדל בין ספירת שנות היובל לבין שבע שנות השמיטה אותן אין צורך לספור בפני עצמן? מדוע סופרים שבועות וימים לקראת חג השבועות, אבל לא סופרים את שבעת ימי חג המצות? נראה שההבדל בין תקופות בעלות אורך קבוע לבין תקופות שיש לספור אותן, הוא ...

  אני חושבת שאני לא היחידה שבתקופה האחרונה (כמה אחורה, לא לגמרי יודעת), מרגישה סוג של חוסר שקט לא ברור. גם כשיש צהריים שקטים קשה להתרכז, וגם הדברים שפעם הייתי נהנית מהם לא מיישבים את הדעת. כמו רבים, אני מניחה שזה קשור למלחמה-לא-מלחמה שסובבת את החיים שלנו. דווקא בתקופות מלחמה לפעמים יותר קל. אנחנו משימתיים. העיניים על הכדור, ויש כדור אחד – לשרוד, לעבור את זה, לדאוג שכולם יהיו בסדר. אבל כשרמת המתח הבטחוני מעט יורדת, המתח של כל שאר תחומי החיים עולה. חזרנו לג'נגל כמה וכמה כדורים, כשהקרקע עוד לא לגמרי יציבה מתחת לרגלים. אז אנחנו שומרים על סוג של שגרה, אבל קצת עצבניים יותר, קצת עצובים יותר, קצת מתקשים להחזיק בראש את התמונה הגדולה. זה מחבר אותי לעם ישראל במדבר. מניחה שבתקופת היציאה עצמה היה יותר קל, גם אם רמות החרדה היו הרבה יותר גבוהות. אבל המטרה ברורה - להגיע לחוף מבטחים. ודווקא כשההליכה מתארכת, ומתחילים פרויקטים נוספים – משכן, קורבנות, הכנות לכניסה לארץ (ועיכובים בדרך) – יותר קשה. מעניין שאת תלונות בני ישראל במדבר אנחנו פוגשים בעיקר בשנה הראשונה ובשנת הארבעים, כשהרבה דברים מתרחשי...

  בליל הסדר האחרון החלטנו להדגיש (יותר) את ההיבטים הקיומיים של הערב, חילקנו לכולם פתקים עם הקטע בהגדה שהם קוראים ועם השאלה שהם צריכים לשאול את הקהל. סביב החלק על ארבעת הבנים שאלנו שתי שאלות. דרך הרשע העלינו את השאלה – מה קשה לכם בתורה / בפסח / בליל הסדר, ודרך החכם העלינו את השאלה – מה החלקים שאתם הכי אוהבים בתורה / ביהדות / בחיים הדתיים. התשובה שלי לשאלה מה אני אוהבת נעה על הציר שבין לימוד תורה והעובדה שאנחנו חיים חיים של משמעות לבין מצוות השבת על כל יופיה. השבוע אני חושבת על זה שעוד דבר שאני אוהבת בתורה, זה החינוך לאיפוק (שבודאי גם מתחבר לשני העניינים הקודמים). אנחנו בדרך כלל חווים את זה סביב אכילה – לבדוק אם כשר, לוודא שאנחנו לא "בשריים", לברך, ועוד. אבל זה נכון גם בתחומים אחרים – האיפוק מעשיית מלאכה בשבת, המאמץ לשים לב גם למה שיוצא מהפה (ולא רק למה שנכנס), התפילה בבוקר לפני ש"מתחילים את היום", ועוד. חז"ל זיהו בפסוק "לא תאכלו על הדם", באופן מיוחד את מידת האיפוק, שהם לא "הצליחו" לצמצם את זה רק לתחום אחד. הם קבעו שזה נוגע לאיסור לאכול בש...