פרשת בהר - שריר של הסתפקות במועט

 יש משהו מוזר בזה שהתורה בונה על ניסים. לא ברמה הכללית, ברמה ההלכתית. הרמב"ן קובע שפרשת סוטה היא מצווה ייחודית שכוללת בתוכה נס, אבל בעצם גם מצוות השמיטה בונה על ניסים – על ברכה כפולה ומכופלת בשנה או בשנים שלפני השמיטה (והיובל). התורה מודעת ל"חוסר הגיוניות" שבמצווה זו, ומבטיחה פיצוי כדי לצלוח את המאורע. 

בעולם של ימינו, אנחנו כבר לא חיים מהיד לפה. גם ברמה של תכנון קדימה – יש לנו מקררים ופריזרים שיכולים להחזיק אוכל לתקופה, וגם ברמת האיכות של האוכל – אנחנו ממש לא מסתפקים במינימום הנדרש. החיים שלנו, הם חיים של שפע, ולכאורה הפתרונות לשמיטה היו יכולים להיות רחבים יותר – ערי מסכנות שאוצרות תבואה, מחסנים ענקיים של יין, שמן ושימורים, הקפאה עמוקה של פירות וירקות ועוד. 

אבל נדמה שפתרונות טכניים כאלו, גם אם יהיו הכי מתקדמים שאפשר ואכן יענו לנו על שאלת המזון ואפילו לשאלת הביטחון התזונתי לטווח רחוק, לא יפתרו בעיה עמוקה יותר. כי בסוף עדיין מדובר על כלכלה קצובה, על תכנון לטווח מאוד רחוק של חלוקת משאבים וחיים ללא מותרות, לפחות בתחום האוכל. וזה, נראה לי קשה הרבה יותר. זו כמעט חוויה של... חזרה למדבר. לסמוך על המן, שגם כשמתרגלים שהוא מגיע כל יום, לא מספק את הצורך העמוק לשלוט באוכל, לשלוט בכמויות, לגוון ולהתפנק. אכן, הרב מדן קובע שהנס הגדול של המן לא היה עצם הירידה שלו, אלא היכולת לחלק את המשאבים בצורה הוגנת.

נדמה לי, שזה אכן נס גדול, ואולי אנחנו עוד לא לגמרי מוכנים אליו (ועוד נדרשים להתחנך אליו). אבל אם אנחנו רוצים לחשוב כיצד הפרשה מדברת אלינו, גם כשמצאנו פתרונות אחרים לשמיטה, וגם כשהיא עוד לא  לגמרי באופק (כפי שנראה שהתורה מתארת), זה להזכר בחלקים אחרים של הפרשה שמדברים על הצורך לעזור לאח שמך (או 'משתנמך'), "וחי אחיך עמך". היכולת להצמטצם, ולהסתפק במועט, היא גם זו שתאפשר לראות את האחר ולתת לו משלנו. 

התורה לא דורשת מאיתנו להצטמצם כל הזמן. את ההסתפקות במועט היא מכוונת רק לפעם בכמה שנים, אבל זהו שריר שהיא מבקשת שנאמן שוב ושוב, גם כשאנחנו חיים בטוב ובשפע.