פרשן-Data

  לאחרונה מדברים הרבה על מחסור במורים במערכת החינוך. חכמים ממני עסקו בכך לא מעט. אני אמנם קצת מסתכלת מהצד, אבל לא מרחוק, שכן אני לא רק אמא לילדים במערכת אלא גם גדלתי כבת של מורה, וכרגע אני גם אשתו של מורה מנוסה וגם חמות של מורה בתחילת דרכו, ועד לאחרונה גם עסקתי בתחום של הכשרת מורים. ואני מהרהרת הרבה בכך שמעמיסים כל כך הרבה ציפיות ודרישות, לפעמים אף סותרות, על המורים. הם צריכים גם לעמוד בהספקי לימוד, אבל גם להוביל תהליכים חברתיים. הם צריכים גם ללמד ידע (טוב, היום כבר פחות) וגם למידה משמעותית עם בדיקת עבודות מתוקפות מחורטטות. הם צריכים להעיף את החכמים קדימה, אבל גם להכיל ולשלב ילדים עם צרכים מיוחדים. הם צריכים להיות פנויים רגשית לתלמידים, אבל גם לעמוד לא מעט מול ההורים, והרכזים, והמנהלים והמפקחים. ואז, מתפלאים שאנשים מניחים את המפתחות והולכים, או מראש לא באים. לצד הערכה אינסופית למורים, וגאווה גדולה בכל בני משפחתי שבחרו לעסוק בכך, אני חשה ש'תפסת מרובה לא תפסת'. כשמעמיסים על מערכת אחת דרישות סותרות ומנוגדות, זה נהיה מאוד קשה להבין מה עיקר ומה טפל, איפה לשים את האנרגיות, ומה ילך ...

  יש משפט שלמדתי מחמי, שיש שלב בחיים שאתה מגלה שאיינשטיין אתה כבר לא תהיה. פעם ציטטתי את המשפט הזה בשיעור, אני כבר לא זוכרת למה, ומישהי הגיבה שיפה שיש אנשים שחושבים שהם יהיו איינשטיין... באמת נראה שהעולם מתחלק לאנשים שאפתנים שמגיעים רחוק, שאפתנים שמגיעים קרוב, ושמחים בחלקם... אני מודה שאני מאלו שיש להם 'חלישות הדעת' תמידית. למה אני לא יודעת יותר? למה אין לדברי התורה שלי יותר תפוצה? למה הספר לא נמכר יותר? למה אני לא...? וגם - וואו, איך היא יודעת כל כך הרבה! יאא, כמה שהוא מסביר דברים היטב! איך גם אני רוצה לדעת להתנסח בצורה כזאת! מדהימה העשייה שלהם! אני כבר בשלב בחיים שבו אני יודעת להגיד לעצמי שיש לחלישות הזו דווקא הרבה חוזק. יש בה כח להניע אותי לעשות יותר, לשאוף ולכוון גבוה, אבל יש לה גם כח להפיל אותי על הקרשים, או סתם להוציא ממני חיות ושמחה במה שאני כן משיגה ועושה. וזה מאוד עדין. איך מגייסים חלישות לכח מניע, במקום להישאר במקום של חולשה? אני עדיין בתהליכים עם עצמי בעניין הזה, אבל התשובה העיקרית שאני מנסה לחזק אצלי זה שאני לא לבד באירוע הזה: לזהות שיש לי שליחות מיוחדת, משהו ייחודי...

אחד החסדים שקורים בשיחת נפש טובה או בטיפול טוב, הוא החסד של סיפור מחדש. היכולת להסתכל אחורה על אירועים מבאסים, קשים או טראומתיים ולספר אותם מחדש. 'הייתי חלשה ומטומטמת' מסופר מחדש כ'עשיתי כמיטב יכולתי בנסיבות הקשות ועם המידע שהיה לי באותו הזמן'; 'ניצלו אותי' יכול להפוך ל'פעלתי מתוך טוב לב וחמלה, ועכשיו אני מציבה גבולות בהתאם למה שמתאים לי'; ו'בזבזתי את זמני על משהו שבסוף לא היה צריך' מתורגם ל'למדתי משהו חדש שבע"ה יועיל לי בהמשך הדרך'; בדרכים אלו (עדינות יותר או פחות) שבוחרות בתיאור אחר של האירוע, ופירוש חדש של התגובה לאירוע, אפשר לעזור לחוויה קשה להפוך לאבן דרך בבניית חוסן. באופן דומה אפשר לגשת לתחילת ספר במדבר. בני ישראל מתארגנים לקראת הכניסה לארץ. בפרקים אלו סופרים 'כל זכר לגולגלותם, מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל'. הארגון של המחנה, יחד עם פקידת (ספירת / מינוי) הגברים, מכין את העם לקראת המלחמה הבאה עליהם לרגל הכניסה לארץ וכיבושו. סופרים, מתארגנים, ומתחילים ללכת, רק כדי לגלות בשלב כלשהו, שכל העניין הזה של הכניסה לאר...

 יש משהו מוזר בזה שהתורה בונה על ניסים. לא ברמה הכללית, ברמה ההלכתית. הרמב"ן קובע שפרשת סוטה היא מצווה ייחודית שכוללת בתוכה נס, אבל בעצם גם מצוות השמיטה בונה על ניסים – על ברכה כפולה ומכופלת בשנה או בשנים שלפני השמיטה (והיובל). התורה מודעת ל"חוסר הגיוניות" שבמצווה זו, ומבטיחה פיצוי כדי לצלוח את המאורע.  בעולם של ימינו, אנחנו כבר לא חיים מהיד לפה. גם ברמה של תכנון קדימה – יש לנו מקררים ופריזרים שיכולים להחזיק אוכל לתקופה, וגם ברמת האיכות של האוכל – אנחנו ממש לא מסתפקים במינימום הנדרש. החיים שלנו, הם חיים של שפע, ולכאורה הפתרונות לשמיטה היו יכולים להיות רחבים יותר – ערי מסכנות שאוצרות תבואה, מחסנים ענקיים של יין, שמן ושימורים, הקפאה עמוקה של פירות וירקות ועוד.  אבל נדמה שפתרונות טכניים כאלו, גם אם יהיו הכי מתקדמים שאפשר ואכן יענו לנו על שאלת המזון ואפילו לשאלת הביטחון התזונתי לטווח רחוק, לא יפתרו בעיה עמוקה יותר. כי בסוף עדיין מדובר על כלכלה קצובה, על תכנון לטווח מאוד רחוק של חלוקת משאבים וחיים ללא מותרות, לפחות בתחום האוכל. וזה, נראה לי קשה הרבה יותר. זו כמעט חוויה של... ...

  באופן מפתיע בפרשתנו יש שתי חתימות - חתימת אחת של פרשות שמיטה-יובל-הברית שמסתיימת בסוף פרק כו במילים: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה", וחתימה נוספת לאחר פרשת ערכין והקדשות בסוף הספר: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". אם אנו רגילים לשאול מה עניין שמיטה להר סיני, אפשר לשאול מה עניין ערכים והקדשות לברית (שהרגע הוזכרה שנכרתה) בהר סיני? נראה לי שפרשת ערכים והקדשות מדברת על דברים שאדם מרצונו בוחר להקדיש לה'. יש פה ביטוי לאהבת ה', ובעיקר ביטוי לרצון לעשות "מעבר". אדם לא חייב להקדיש את ערכו של פלוני או פלונית, או להקדיש בהמה זו או אחרת (אמנם יש דברים שכן חובה להקדיש, והם מוזכרים תוך כדי, כדי להבדיל בין אלו לאלו). אמנם, בתוך העולם של הקדש יש כללים שהקב"ה קבע "אלה המצות", והם מוזכרים תוך כדי הדיון בהקדשות. אבל לא חייבים להקדיש. נראה שהתורה בוחרת להדגיש - מה בתוך המסגרת של הברית, בתוך מסגרת של חובות (וזכויות), והיא בוחרת להדגיש - שיש גם דברים שהם מעבר לברית. הם לא באים ...

  מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה עשויה להיות מורכבת, כי כבר בתורה היא לא מוגדרת בצורה חד משמעית. בפרשת השבוע נאמר במפורש "כי לי בני ישראל עבדים", ופסוק זה לכאורה מקבע את המטפורה ואת ההבנה שעם ישראל הם עבדי ה'. לכאורה, גם זו מטרת יציאת מצרים – "שלח את עמי ויעבדוני" (אם כי יחסי עבד ואדון הם גם שונים מיחסי עם שעובד ומלך בהרבה היבטים). עם זאת, כבר ביציאת מצרים ההגדרות לא ברורות, שכן הפניה הראשונית לפרעה קובעת "בני בכורי ישראל". עם ישראל לא מוגדר כעבד ה' (ולא רק כי הוא עדיין עבד פרעה) אלא כבנו של הקב"ה. הדימוי הזה יחזור גם בהמשך, בעיקר בספר במדבר כשמשה מתלונן שלא הוא זה שילד את העם הזה, ובספר דברים בצורה מפורשת: "בנים אתם לה' א-להיכם" (פרק י"ד), "וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך" (פרק ח'). בספרי הנביאים והכתובים נוסיף גם דימוי של איש ואשה שמקיימים ביניהם מערכת יחסים, לפעמים היררכית ולפעמים שיוויונית יותר. ריבוי הדימויים יכול להיות מבלבל אבל גם משחרר. מצד אחד, לא לגמרי ברור איך אמורה להיראות ...