פרשן-Data

  לפני כמה זמן נשלחנו על ידי האורתופד לעשות מדרסים לבן הקטן. אמרו שיש איזה מקום בהמשך הרחוב, וכשניסיתי להתקשר אמרו ששעות הפתיחה הן מתשע ועד ארבע. השעה היתה ארבע וחמישה. אמרנו שננסה ללכת, אולי יסתייע בידינו (או ברגלינו...). רצנו והגענו, ואכן המקום עדיין היה פתוח, עם המולה של עוד אנשים ולקראת סגירה. השתדלנו לא ללחוץ אבל שאלנו אם עוד אולי נוכל להספיק לעשות את מה שצריך בשביל שיוכלו להכין עבורנו מדרסים. בעל הבית היה אדיב ונחמד, ולמרות שהזכיר שאשתו לא תהיה מרוצה, הוא בכל זאת נשאר עוד כמה דקות כדי לעזור לנו (ואז עוד כמה כדי לספר לנו סיפורים ואנקדוטות מהעבודה שלו). יש משהו מאוד נחמד בחוויה הזאת, של "לגנוב" עוד כמה דקות של פתיחת החנות, כדי שנספיק את מה שרצינו ולא נצטרך לחזור ביום אחר. זו אמנם פרנסה שלהם, אבל יש בכך גם הכנסת אורחים, ונעים לדעת שמישהו היה מוכן להחזיק לך עוד כמה דקות את הדלת פתוחה. חז"ל התלבטו בטיבה של שמיני עצרת. עצרת פירושה עצירה ושביתה מחד, אבל גם התכנסות מאידך. התכנסות יכולה להיות לתוך הבית, וזו בעיקר החוויה שלי – שבעצרת חוזרים לתוך הבתים. זהו החג שבו נכנסים...

אני חושבת שהעניין הזה עם ארבעת המינים הוא באמת משל להרבה מהלבטים שלי בשנים האחרונות. נניח בצד שהרעיון הזה שארבעת המינים מסמלים את אחדות ישראל הוא רק אחד מתוך כמה שהמדרש מציע (לצד סמל לקב"ה, סמל לאבות, סמל לאמהות, סמל לסנהדרין וכו'), וכמה זה מעניין איך אנחנו נתפסים על משל אחד ונוטים להתעלם מאחרים. עדיין, יש כאן משהו שהוא קצת מבלבל. כי אנחנו אוהבים לדבר על אחדות ישראל (והיי, תראו כמה יפה ש'כל ישראל חברים ברגל'), אבל אנחנו גם יודעים טוב מאוד לקטלג אנשים – אלו עם הטעם ועם הריח, ואלו שיש להם רק טעם או רק ריח, ואלו, נבעך, שאין בהם כלום. אחלה אחדות. [גם כאן, כמובן, נוטים להתעלם מזה שהחלק ב"תמר" שאנחנו מנענעים הוא חלק בלי טעם ובלי ריח. וגם שמרוב חומרים משמרים ששפכו על האתרוגים, והשמירה שהם יהיו 'מושלמים' ובלי מומים, הם די חסרי תועלת אחר כך, ואם תנסו לקלף אתרוג, תראו כמה שהפנים הוא לא גרויסע מציעא. כמובן, זה גם יפה שכולם חברים ברגל, אבל מה קורה אחרי הרגל?] עכשיו, גם לי יש ביקורת על חלקים שונים בעם ישראל. החל ברמה האידיאלוגית – בכעס וכאב גדול על האלימות...

  סבתא שלי זכרונה לברכה תמיד היתה תוהה למה לא חוגגים את סוכות בפסח. בואו נעשה ליל הסדר בסוכה ונגמור עניין... אה, תגידו שאין ספק שאת ליל הסדר חגגו בתוך בית (עם דם על המשקופים וכל זה)!? אין בעיה, בואו נצמיד את סוכות לפסח. הרי אם פסח חוגג את היציאה ממצרים, הרבה יותר הגיוני שנחגוג מיד אחריו את ההליכה במדבר. זה בוודאי מתאים לדעה שהסוכות שאותן אנחנו זוכרים הן זכר לתחנה הראשונה שבני ישראל חנו בה ביציאה ממצרים: "ויסעו מרעמסס סוכותה". וגם אם נגיד שהסוכות הן זכר לענני הכבוד שליוו את בני ישראל לכל אורך ההליכה במדבר [או שהסוכות הם זכר למשכן שהתהלך בתוך בני ישראל במדבר, מוזמנים לקרוא על זה בספר שלי... 😉 ], אז למה דווקא בתשרי? במדבר הרי הלכו לכל אורך השנה ועוד כמה שנים, כידוע. נדמה לי שהתורה בחרה להצמיד את חווית ההליכה במדבר (בין אם לאורך הדרך ובין אם בתחנה הראשונה) לחג האסיף. בחג האסיף האדם חוגג את היציאה מן הבית אל השדה לאסוף את ברכת ה' הפרוסה על פני השדה. החוויה שכל צרכינו מוכנים לנו, ואין מה לדאוג, היא אותה חוויה של המן, שגם היא – ברכת ה' הפרוסה על פני השדה, או – בעצם – ...

  אחד הדברים שקרה לי כאמא, זה שהתחלתי להקשיב לשירי ילדים. ולהזדעזע. במיוחד שירי ילדים באנגלית. שיר אחד הוא על אמא ברווזה שיוצאת לאגם וכל יום חוזרת עם ברווזון אחד פחות. רק כשהיא שמה לב שכל הברווזונים נעלמו לה, היא יוצאת לאגם וקוראת להם, וברוך השם (טוב, זה פחות מופיע בשיר המקורי) - כולם חוזרים הביתה. איזו אמא מפקירה ככה את הברווזונים שלה!? עוד שיר הוא על תינוק בעריסה שתלויה בעץ, וכשהרוח נושבת הענף נשבר, והעריסה נופלת. בגרסה שעדכנתי כששרתי לילדים שלי, האמא (מזל!!) בסוף גם תופסת את התינוק... האח, הידד לבטחון שהשירים הללו יכולים לנסוך בילדים. מזל שהם לא מקשיבים למילים. יש כל מיני תיאוריות על שירי ילדים כמתמודדים עם פחדים סמויים (סמויים?). ובאמת, למרות שהברווזונים נעלמו, והענף נשבר, בסוף הברווזונים חזרו הביתה. בסוף האמא (איך שאני שרתי) תפסה את התינוק. תיאוריות אחרות רואות כאן רמיזות לתהליכים של התבגרות – של עריסות שהיו תלויות על עצים כשההורים עבדו בשדה, כשהכבדת העריסה מלמדת על הילד שגדל ו"יורד לארץ".   ואולי גם הברווזונים הולכים לחפש את עצמם, ואיזה טוב שיש להם גם אמא שאפשר לח...

  הפסוקים בפרשה מתארים שהתורה לא רחוקה (דברים פרק ל'): "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה". מדוע דווקא שני הדימויים הללו? נראה לי שמשה "משחזר" במובן מסוים את תהליך קבלת התורה. הוא לא רק נותן שתי דוגמאות לדברים רחוקים וקשים להשגה, אלא דוגמאות קונקרטיות למה שמשה וישראל היו צריכים לעשות כדי להשיג את התורה. עם ישראל היה צריך לעבור לשם כך את הים, ומשה רבינו גם היה צריך לעלות לשם כך לשמים. כלומר - התורה אכן היתה בשמים, ומעבר לים, אבל את המסע הזה כבר עשו משה ובני ישראל. לא צריך לשאול "מי יעלה לנו השמימה", כי התשובה היא שמשה כבר עלה. ולא צריך לשאול "מי יעבר לנו אל עבר הים", כי התשובה היא שכולכם עברתם מעבר לים. וכאן אני חושבת שיש גם נקודה משמעותית לפתיחת שנת הלימודים - כדי להשיג את התורה צריכים שני כוחות משולבים. משה היה צריך להוריד את התורה מ...

  מה עושים כשהיחסים חורקים, ואיך זה קשור לפרשת השבוע? כשמתחילה מתיחות וצצות מריבות (או שתיקות מעיקות) בין בני זוג, יש כל מיני מנגנונים שנכנסים לפעולה כדי להחזיק את הקשר. יש את ה"מקל" – הפחד מפירוק החבילה, על כל המחירים והמשמעויות שלו: האם נכשלנו? מה יגידו? איך נסתדר כלכלית? מה יהיה עם הילדים? והבדידות שאחרי. לא מעט זוגות בוחרים לעבוד על שלום בית פשוט כי האיום של הגירושין כבד ומפחיד מספיק כדי להחזיר אותם לשולחן. יש גם את ה"גזר" – התמריץ החיובי: מה אני מרוויח/ה מהקשר הזה? איך הוא מיטיב את חיי ומפתח אותי? אבל כדי להחזיק קשר אמיתי, צריך כלים עמוקים יותר ממקל וגזר. אחד הכלים החזקים הוא לחזור לנקודת ההתחלה : להיזכר למה בחרנו זה בזו מלכתחילה. להיזכר בתכונות שגרמו לנו להתאהב, בצדדים שגרמו לנו לרצות להתחייב, ובאדם הטוב שנמצא שם מתחת לקליפות השגרה וערימות העצבים. לפעמים צריך פשוט נוסטלגיה חיובית – להיזכר ברגעים ובצמתים שבהם בן או בת הזוג התגלו במיטבם. וכמובן, תמיד "יפה שעה אחת קודם" – עדיף להשקיע הרבה לפני שהמשבר מגיע: בתחזוקה יומיומית, בטקסים קטנים של אהבה ונתינה, ...