ספר דברים - המבנה של ההתחלה

למרות מה שכתבתי בפוסט הקודם על זה שמשה קצת 'חופר', וחוזר על המסרים שוב ושוב, אני לא חושבת שזה רק זה. יש גם מבנה להתחלה של ספר דברים. יש הקשר שבו הדברים נאמרים. ואני לא חושבת שהנושא זה רק 'נו, נו, נו'. למרות כל מה שנוהגים להגיד, אני לא רואה בתחילה של ספר דברים בכלל נאום 'תוכחה'.

אני מזהה שני נושאים, כי יש כאן שני נאומים (להבנתי, נאום המצוות מתחיל בפרשת ראה - בתוך מסגרת של הברית בהר גריזים והר עיבל).

בנאום הראשון משה שואף להתמודד עם הבעיות שעלו בעבר, ובעיקר - חטא המרגלים והפחד מפני הכניסה לארץ. הספר פותח עם זה שמשה כבר התחיל לכבוש את ארץ סיחון ועוג (דוגמה אישית), ואת תיאור ההיסטוריה הוא מתחיל מתחילת המסע לארץ וחטא המרגלים. שאר ההיסטוריה שמתוארת בנאום הזה (שמתפרש על פני פרשת דברים וחצי מפרשת ואתחנן), קשורה ליכולת של העמים לכבוש את ה"ענקים" שלהם (כל אחד והשם שהם קראו לענקים הללו - רפאים, זומים, זמזומים וכו') ושה' לא נתן לנו לכבוש אותם, כי זו לא הארץ שה' נתן לנו. בתוך הנאום הזה, מוזכרים גם המעפילים וגם משה שלא זכו להיכנס לארץ, בגלל שה' לא רצה. וזה חלק מהמסר הגדול של הנאום הזה, והוא - ברצונו נטלה מהם ונתנה למי שרצה. וגם אנחנו נצליח לכבוש את הארץ. אבל צריך לזכור שיש תנאי לשמירת הארץ, וזה קיום המצוות.

הנאום השני (שמתחיל באמצע ואתחנן וממשיך לפרשת עקב) צופה פני עתיד - מה הסכנות וההתמודדויות שיעלו אחרי הכניסה לארץ:

* הפחד מפני שכחת ה' כשמוצאים בתים מלאים כל טוב (בבחינת 'תודה ה', אבל כבר הסתדרתי לבד עם החניה'), ובהמשך הפחד מפני שכחת ה' כשמצליחים בכוחות עצמנו לבנות ולנטוע ולהגיע לשפע ('אני עשיתי בעצמי', 'כחי ועצם ידי');

* באופן דומה ביחס לעמים - הפחד שלא נצליח כי אנחנו קטנים וחלשים, ובהמשך (אחרי שנצליח) הפחד שנחשוב שאנחנו צדיקים ולכן מצליחים ('כחי ועצם ידי רוחני');

* ההתמודדות שנובעת מהמפגש עם העמים ועם העושר התרבותי שלהם;

* החיים עצמם....

תוך כדי משה נותן כלים שונים

- דרכים להזכיר לנו את ה' ואת מצוותיו (קריאת שמע, תפילין, מזוזות, שינון)

- תזכורת להכרת הטוב (ואכלת ושבעת וברכת)

- דרישה לבער את העבודה זרה, כחלק מביעור הרוע וכדרך להימנע מהפיתוי

- הבטחות ואיומים למקרה שלא נקשיב

- ובסוף - גם תזכורת שאנחנו לא תמיד כזה איי, איי, איי. לא כדי להגיד נו, נו, נו, אלא כדרך להזכיר לנו לא להרים את האף ולהצדיק את עצמנו כל הזמן. זה כלי להתמודד עם בעיה אפשרית, ולא סתם ביקורת.

גם הנאום הזה מושם בתוך 'הקשר הסטורי'. אם הנאום הראשון, שהתמודד עם הפחד מפני היכולת לכבוש את הארץ פתח בדוגמה האישית של משה שהתחיל בכיבוש סיחון ועוג, לפני הנאום השני מוזכר שמשה הפריש ערי מקלט באיזורים אלו. הוא מתחיל בקיום המצוות של ארץ שהם בידיו, להראות שקיום מצוות בארץ זה אפשרי, ושמה שמשה דורש מהעם, הוא מתחיל לעשות קודם כל בעצמו.