פרשן-Data

  מה עושים כשהיחסים חורקים, ואיך זה קשור לפרשת השבוע? כשמתחילה מתיחות וצצות מריבות (או שתיקות מעיקות) בין בני זוג, יש כל מיני מנגנונים שנכנסים לפעולה כדי להחזיק את הקשר. יש את ה"מקל" – הפחד מפירוק החבילה, על כל המחירים והמשמעויות שלו: האם נכשלנו? מה יגידו? איך נסתדר כלכלית? מה יהיה עם הילדים? והבדידות שאחרי. לא מעט זוגות בוחרים לעבוד על שלום בית פשוט כי האיום של הגירושין כבד ומפחיד מספיק כדי להחזיר אותם לשולחן. יש גם את ה"גזר" – התמריץ החיובי: מה אני מרוויח/ה מהקשר הזה? איך הוא מיטיב את חיי ומפתח אותי? אבל כדי להחזיק קשר אמיתי, צריך כלים עמוקים יותר ממקל וגזר. אחד הכלים החזקים הוא לחזור לנקודת ההתחלה : להיזכר למה בחרנו זה בזו מלכתחילה. להיזכר בתכונות שגרמו לנו להתאהב, בצדדים שגרמו לנו לרצות להתחייב, ובאדם הטוב שנמצא שם מתחת לקליפות השגרה וערימות העצבים. לפעמים צריך פשוט נוסטלגיה חיובית – להיזכר ברגעים ובצמתים שבהם בן או בת הזוג התגלו במיטבם. וכמובן, תמיד "יפה שעה אחת קודם" – עדיף להשקיע הרבה לפני שהמשבר מגיע: בתחזוקה יומיומית, בטקסים קטנים של אהבה ונתינה, ...

  כשהגננת מחלקת את הילדים לקראת הצגות חנוכה, איך היא מחליטה מי יהיו המכבים הגיבורים, ומי יהיו היוונים הרשעים? כשה' אומר למשה לחלק את העם ולהציב חצי על או מול הר הקללה וחצי מול הר הברכה - איך מחליטים מי שייך יותר לברכות ומי "זוכה" להתקרב לקללות? כשמעיינים ברשימות השונות מגלים ששבטי הדרום (משמעון ויהודה בחלק הדרומי ביותר של הארץ ועד יששכר שממוקם מעט צפונית לשבטי בני-יוסף) נמצאים על הר גריזים, ההר הדרומי, הר הברכה. לעומת זאת, השבטים שהנחלות שלהם בצפון הרחוק ובמזרח (מעבר לירדן) הם על ההר הצפוני יותר, הר עיבל, הר הקללה. מה המשמעות של החלוקה הזאת? נראה שהתורה מכירה בכך שפעמים רבות יש קשר בין הפריפריה הגאוגרפית לפריפריה הרוחנית. שבטי הדרום, שבמרכזם שבטי יהודה ולוי ושבטי בני רחל, הם המרכז של הארץ מבחינה גיאוגרפית ורוחנית. שם הוצבו המשכנים (בשילה, בנוב ובגבעון) והמקדש (בירושלים). כשקרובים יותר למרכז השלטון ולמרכז הקדושה, פעמים רבות קל יותר לזכור את הברכה שבעבודת ה', ולראות מול העיניים את השפע. כדי לחזק את המחויבות לתורה, מספיק להזכיר את הברכה. אבל ככל שמתרחקים מן המרכז...

אני לא סוציאליסטית, אבל אני כן שמחה שאני חיה במדינה שמשקיעה ברווחה. אני שמחה שהמדינה משקיעה כסף לא רק במה שהכרחי (בטחון חוץ ופנים ותשתיות) אלא גם במערכת חינוך ורפואה, בחופשות לידה ועידוד תעסוקה וברשת בטחון למי שמזלו לא שפר עליו. אני מודה שאני גם שמחה שהמדינה משקיעה בתורה ובתרבות. [כמובן, זה לא אומר שאני מסכימה על הדרך שבה היא עושה את כל הדברים הללו...] במה אני לא שמחה? בזה שאנשים חושבים שהדברים הללו מובנים מאליהם. בזה שהם חושבים שזה "מגיע להם". בחלק מהדברים, אכן זה מגיע. בסוף, המיסים מממנים את הדברים הללו. הם יוצאים מהכיסים שלנו.  אבל, כידוע, זה לא יוצא מכל הכיסים באופן שווה. ולכן, זה לא בדיוק זכויות יסוד, אלא הרבה מאוד צדקה ציבורית. אנשים אוהבים לקרוא לזה 'צדק חלוקתי', כי לא אוהבים לקרוא לזה 'צדקה'.  ההלכה אכן מכירה בזה שצדקה מן המעלה הגבוהה היא כזו שאדם לא מרגיש בה, שלא מרגיש שהוא מקבל צדקה. וזה יפה ונכון, אבל זה נכון כשאדם מועסק כדי לתת לו כסף, או מקבל הלוואה, אבל לא כשהוא מתחיל לראות בכל ההטבות זכויות, ולכל צדקה הוא מוצא הצדקה.  כי השלב הבא זה כשמחליטים לא...

  אנחנו אוהבים לרחם על אנשים, להציע עזרה, לתרום, ובעיקר להרגיש טוב עם עצמנו. אבל בהרבה מקרים, אולי רגש נכון יותר יהיה רגש של כבוד. כי אפשר להסתכל במבט מרחם (ומעט מתנשא?) על משפחות המילואים או על משפחות שכולות, ואפשר לחמול על הורים לקטנטנים שלא נותנים לישון בלילה או להורים לילדים מיוחדים שכל החיים שלהם מגוייסים לתמוך בילדים, ואפשר להתבאס בשביל עובדי חינוך, סיעוד ורווחה שהם לא מרוויחים יותר כסף. אבל אפשר גם לבוא עם רגש אחר. במקום רחמים – כבוד. במקום חמלה – הערכה. במקום מבט מלמעלה – מבט בין שווים. במקום להרגיש טוב עם עצמנו – להרגיש את הטוב אצל האחרים. כי כל האנשים הללו ראויים להערכה – על המאמץ, על ההשקעה, על המסירות, על ההתמדה, על עבודה הקשה, תוך מוכנות לשלם מחירים על הערכים. אני חושבת שגם בתורה, אפשר לפעמים לפרש מצוות מסוימות ככאלו שבאות מתוך חמלה ורחמים (בין אם בפועל יוצא של הרגשות הללו, ובין אם כדרך לייצר אותם), אבל אפשר גם לפרש אותם כמצוות של כבוד. כשהתייעצתי עם ג'מיני, הוא הציע כמה מצוות כאלו – נתינה לכהנים וללוויים, לא בגלל שהם מסכנים חסרי נחלה, אלא בגלל שהם פועלים עבורנו בעול...

  כשלמדתי באולפנה, היתה שנה אחת שהיה מתוכנן טיול שנתי מטורף של ארבעה ימים לפני היציאה לחופשת הפסח. אני לא יודעת מה גרם לאולפנה לחשוב שזה ארוך מדי, אבל אחר הצהריים אחד הושיב אותנו ראש האולפנה והתחיל לשרטט בפנינו מפה. מצד אחד, אפשר לצאת לטיול הזה של ארבעה ימים, שיהיה כיף והכל. ומצד שני, אפשר להתחיל מוקדם יותר את חופש פסח, ולהספיק לעזור יותר להורים בבית. אבל, הוא אמר לנו, אתן תחליטו. האם אתן מעדיפות את העזרה להורים, שכל השנה עובדים קשה עבורכם, או שאתן מעדיפות עוד יום טיול, כשגם ככה יש לכן שלשה ימי טיולים גדושים, שבטח גם יעייפו אתכן ממש... אני לא זוכרת מה בסוף בחרנו (אם כי אני מנחשת...), אני כן זוכרת את המועקה שבה העמיד אותנו ראש האולפנה. את חוסר ההוגנות של עצם המשוואה. עד היום, למרות שיש לי בחירה האם להיענות לבקשות מצד אנשים אחרים, אין לי בחירה האם יכניסו אותי ל'מקום הצר הזה' שבו אני נדרשת לשלם מחירים על הבחירה הזאת. גדלנו על הרעיון היסודי של בחירה חופשית. הרמב"ם בהלכות תשובה (אומרים שתכף אלול ) מקדיש לכך מקום מרכזי, שהרי אם אין בחירה – מה הטעם בתוכחה, בעונש, או בלקיחת אחריות...

למרות מה שכתבתי בפוסט הקודם על זה שמשה קצת 'חופר', וחוזר על המסרים שוב ושוב, אני לא חושבת שזה רק זה. יש גם מבנה להתחלה של ספר דברים. יש הקשר שבו הדברים נאמרים. ואני לא חושבת שהנושא זה רק 'נו, נו, נו'. למרות כל מה שנוהגים להגיד, אני לא רואה בתחילה של ספר דברים בכלל נאום 'תוכחה'. אני מזהה שני נושאים, כי יש כאן שני נאומים (להבנתי, נאום המצוות מתחיל בפרשת ראה - בתוך מסגרת של הברית בהר גריזים והר עיבל). בנאום הראשון משה שואף להתמודד עם הבעיות שעלו בעבר, ובעיקר - חטא המרגלים והפחד מפני הכניסה לארץ. הספר פותח עם זה שמשה כבר התחיל לכבוש את ארץ סיחון ועוג (דוגמה אישית), ואת תיאור ההיסטוריה הוא מתחיל מתחילת המסע לארץ וחטא המרגלים. שאר ההיסטוריה שמתוארת בנאום הזה (שמתפרש על פני פרשת דברים וחצי מפרשת ואתחנן), קשורה ליכולת של העמים לכבוש את ה"ענקים" שלהם (כל אחד והשם שהם קראו לענקים הללו - רפאים, זומים, זמזומים וכו') ושה' לא נתן לנו לכבוש אותם, כי זו לא הארץ שה' נתן לנו. בתוך הנאום הזה, מוזכרים גם המעפילים וגם משה שלא זכו להיכנס לארץ, בגלל שה' לא ר...