פרשת כי תצא - האם עדיף לרחם או לכבד?

 

אנחנו אוהבים לרחם על אנשים, להציע עזרה, לתרום, ובעיקר להרגיש טוב עם עצמנו. אבל בהרבה מקרים, אולי רגש נכון יותר יהיה רגש של כבוד. כי אפשר להסתכל במבט מרחם (ומעט מתנשא?) על משפחות המילואים או על משפחות שכולות, ואפשר לחמול על הורים לקטנטנים שלא נותנים לישון בלילה או להורים לילדים מיוחדים שכל החיים שלהם מגוייסים לתמוך בילדים, ואפשר להתבאס בשביל עובדי חינוך, סיעוד ורווחה שהם לא מרוויחים יותר כסף. אבל אפשר גם לבוא עם רגש אחר. במקום רחמים – כבוד. במקום חמלה – הערכה. במקום מבט מלמעלה – מבט בין שווים. במקום להרגיש טוב עם עצמנו – להרגיש את הטוב אצל האחרים. כי כל האנשים הללו ראויים להערכה – על המאמץ, על ההשקעה, על המסירות, על ההתמדה, על עבודה הקשה, תוך מוכנות לשלם מחירים על הערכים.

אני חושבת שגם בתורה, אפשר לפעמים לפרש מצוות מסוימות ככאלו שבאות מתוך חמלה ורחמים (בין אם בפועל יוצא של הרגשות הללו, ובין אם כדרך לייצר אותם), אבל אפשר גם לפרש אותם כמצוות של כבוד. כשהתייעצתי עם ג'מיני, הוא הציע כמה מצוות כאלו – נתינה לכהנים וללוויים, לא בגלל שהם מסכנים חסרי נחלה, אלא בגלל שהם פועלים עבורנו בעולם של קודש; שחרור אנשים מסוימים במלחמה (מי שארש אשה, בנה בית ונטע כרם), לא בגלל שאנחנו מרחמים על הקושי שלהם להשתחרר בשלב כזה בחיים, אלא כהערכה לשלבי ההתחלה של בניית דבר חדש, ועוד דוגמאות כאלו.

אני חושבת שהדבר נכון גם ביחס למספר מצוות שקשורים לבעלי חיים – איסור אותו ואת בנו, איסור בשר בחלב, והדוגמה מפרשתנו – שילוח הקן. פרשנים רבים קושרים את המצוות הללו לרחמים על בעלי החיים, אבל אני חושבת שאפשר להמיר את רגש הרחמים ברגש של כבוד – כבוד להורות או כבוד לאימהות. האיסור להרוג אותו (או אותה) ואת בנו, שם כותרת – יש כאן אמא ובן. כך בוודאי באם על הבנים. שרואים ציפור "בשבתה כאמא" (תרתי משמע), לא הורגים אותה, לא לוקחים אותה, נותנים לה את חייה. לא משתמשים בחלב של אם, כדי לבשל את הבן. יש כאן פגיעה מהותית ברעיון ההורות. לא סתם, התורה מבטיחה למי שמשלח את האם את אותה ברכה כמו למי שמכבד הורים.

עם ישראל מוגדר כעם של רחמנים, וזוהי תכונה חשובה, אבל כמו בהרבה מקרים, היכולת לכבד אחרים, את המאמצים שלהם, את ההשקעה שלהם, היא לפעמים יותר חשובה. לא רק בגלל שברחמים יש גם משהו מתנשא, שלצד האמפתיה החשובה, גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו, אלא גם בגלל היכולת להעריך את האחרים בנקודות החוזקה והעוצמה שלהם.