פרשן-Data

  היו שני שלבים בהורות שלי (בסביבות גיל שנתיים-שלש, ושוב בגיל ההתבגרות) שבו נחתו עלי שתי תובנות חשובות – הראשונה, הילדים מתישהו הולכים לעזוב את הבית. השניה, יש מצב שאני גם אשמח מזה.... אז אמנם, אנחנו תמיד אוהבים אותם, וגם כשהתקופה עוברת, והמחשבה על פרידה עשויה להיות שוב קשה יותר, עדיין השלבים הללו, שבו ילדים מגלים את העצמאות שלהם, הם מאתגרים ומשמחים בו זמנית. כי עד כמה שהורים אולי רוצים שהילדים ימשיכו את דרכם, ולעד ה'עובר' ימשיך להיות 'ירך אמו', אנחנו גם רוצים אותם אנשים עצמאיים ונפרדים, ולא רק 'בובות' בצלמנו כדמותנו. הדבר המעניין הוא שהתכונה הזאת, הנפרדות הזאת, נוצרת תוך מרד, ברגע שהילד יכול להגיד 'לא' לבקשת ההורה (גם בגלל שהוא מרוכז בעצמו, וגם מתוך הבנה שהוא 'אנטי' ההורה). ילד זוכה לעצמאות, להיכרות עצמית, להבנת היכולות שלו והגבולות שלו, קודם כל כשהוא נפרד מהוריו, כשהוא מפנה להם עורף בצורה מסוימת. וכך קורה גם בפרשת בראשית. כשה' מצווה את האדם לא לאכול מהעץ הוא קורא לו עץ הדעת טוב ורע, אבל מה שהאשה יודעת זה רק שאסור לאכול מפרי העץ שבתוך ...

  לפני כמה זמן נשלחנו על ידי האורתופד לעשות מדרסים לבן הקטן. אמרו שיש איזה מקום בהמשך הרחוב, וכשניסיתי להתקשר אמרו ששעות הפתיחה הן מתשע ועד ארבע. השעה היתה ארבע וחמישה. אמרנו שננסה ללכת, אולי יסתייע בידינו (או ברגלינו...). רצנו והגענו, ואכן המקום עדיין היה פתוח, עם המולה של עוד אנשים ולקראת סגירה. השתדלנו לא ללחוץ אבל שאלנו אם עוד אולי נוכל להספיק לעשות את מה שצריך בשביל שיוכלו להכין עבורנו מדרסים. בעל הבית היה אדיב ונחמד, ולמרות שהזכיר שאשתו לא תהיה מרוצה, הוא בכל זאת נשאר עוד כמה דקות כדי לעזור לנו (ואז עוד כמה כדי לספר לנו סיפורים ואנקדוטות מהעבודה שלו). יש משהו מאוד נחמד בחוויה הזאת, של "לגנוב" עוד כמה דקות של פתיחת החנות, כדי שנספיק את מה שרצינו ולא נצטרך לחזור ביום אחר. זו אמנם פרנסה שלהם, אבל יש בכך גם הכנסת אורחים, ונעים לדעת שמישהו היה מוכן להחזיק לך עוד כמה דקות את הדלת פתוחה. חז"ל התלבטו בטיבה של שמיני עצרת. עצרת פירושה עצירה ושביתה מחד, אבל גם התכנסות מאידך. התכנסות יכולה להיות לתוך הבית, וזו בעיקר החוויה שלי – שבעצרת חוזרים לתוך הבתים. זהו החג שבו נכנסים...

אני חושבת שהעניין הזה עם ארבעת המינים הוא באמת משל להרבה מהלבטים שלי בשנים האחרונות. נניח בצד שהרעיון הזה שארבעת המינים מסמלים את אחדות ישראל הוא רק אחד מתוך כמה שהמדרש מציע (לצד סמל לקב"ה, סמל לאבות, סמל לאמהות, סמל לסנהדרין וכו'), וכמה זה מעניין איך אנחנו נתפסים על משל אחד ונוטים להתעלם מאחרים. עדיין, יש כאן משהו שהוא קצת מבלבל. כי אנחנו אוהבים לדבר על אחדות ישראל (והיי, תראו כמה יפה ש'כל ישראל חברים ברגל'), אבל אנחנו גם יודעים טוב מאוד לקטלג אנשים – אלו עם הטעם ועם הריח, ואלו שיש להם רק טעם או רק ריח, ואלו, נבעך, שאין בהם כלום. אחלה אחדות. [גם כאן, כמובן, נוטים להתעלם מזה שהחלק ב"תמר" שאנחנו מנענעים הוא חלק בלי טעם ובלי ריח. וגם שמרוב חומרים משמרים ששפכו על האתרוגים, והשמירה שהם יהיו 'מושלמים' ובלי מומים, הם די חסרי תועלת אחר כך, ואם תנסו לקלף אתרוג, תראו כמה שהפנים הוא לא גרויסע מציעא. כמובן, זה גם יפה שכולם חברים ברגל, אבל מה קורה אחרי הרגל?] עכשיו, גם לי יש ביקורת על חלקים שונים בעם ישראל. החל ברמה האידיאלוגית – בכעס וכאב גדול על האלימות...

  סבתא שלי זכרונה לברכה תמיד היתה תוהה למה לא חוגגים את סוכות בפסח. בואו נעשה ליל הסדר בסוכה ונגמור עניין... אה, תגידו שאין ספק שאת ליל הסדר חגגו בתוך בית (עם דם על המשקופים וכל זה)!? אין בעיה, בואו נצמיד את סוכות לפסח. הרי אם פסח חוגג את היציאה ממצרים, הרבה יותר הגיוני שנחגוג מיד אחריו את ההליכה במדבר. זה בוודאי מתאים לדעה שהסוכות שאותן אנחנו זוכרים הן זכר לתחנה הראשונה שבני ישראל חנו בה ביציאה ממצרים: "ויסעו מרעמסס סוכותה". וגם אם נגיד שהסוכות הן זכר לענני הכבוד שליוו את בני ישראל לכל אורך ההליכה במדבר [או שהסוכות הם זכר למשכן שהתהלך בתוך בני ישראל במדבר, מוזמנים לקרוא על זה בספר שלי... 😉 ], אז למה דווקא בתשרי? במדבר הרי הלכו לכל אורך השנה ועוד כמה שנים, כידוע. נדמה לי שהתורה בחרה להצמיד את חווית ההליכה במדבר (בין אם לאורך הדרך ובין אם בתחנה הראשונה) לחג האסיף. בחג האסיף האדם חוגג את היציאה מן הבית אל השדה לאסוף את ברכת ה' הפרוסה על פני השדה. החוויה שכל צרכינו מוכנים לנו, ואין מה לדאוג, היא אותה חוויה של המן, שגם היא – ברכת ה' הפרוסה על פני השדה, או – בעצם – ...

  אחד הדברים שקרה לי כאמא, זה שהתחלתי להקשיב לשירי ילדים. ולהזדעזע. במיוחד שירי ילדים באנגלית. שיר אחד הוא על אמא ברווזה שיוצאת לאגם וכל יום חוזרת עם ברווזון אחד פחות. רק כשהיא שמה לב שכל הברווזונים נעלמו לה, היא יוצאת לאגם וקוראת להם, וברוך השם (טוב, זה פחות מופיע בשיר המקורי) - כולם חוזרים הביתה. איזו אמא מפקירה ככה את הברווזונים שלה!? עוד שיר הוא על תינוק בעריסה שתלויה בעץ, וכשהרוח נושבת הענף נשבר, והעריסה נופלת. בגרסה שעדכנתי כששרתי לילדים שלי, האמא (מזל!!) בסוף גם תופסת את התינוק... האח, הידד לבטחון שהשירים הללו יכולים לנסוך בילדים. מזל שהם לא מקשיבים למילים. יש כל מיני תיאוריות על שירי ילדים כמתמודדים עם פחדים סמויים (סמויים?). ובאמת, למרות שהברווזונים נעלמו, והענף נשבר, בסוף הברווזונים חזרו הביתה. בסוף האמא (איך שאני שרתי) תפסה את התינוק. תיאוריות אחרות רואות כאן רמיזות לתהליכים של התבגרות – של עריסות שהיו תלויות על עצים כשההורים עבדו בשדה, כשהכבדת העריסה מלמדת על הילד שגדל ו"יורד לארץ".   ואולי גם הברווזונים הולכים לחפש את עצמם, ואיזה טוב שיש להם גם אמא שאפשר לח...