בראשית - על מרדנות ונפרדות

 היו שני שלבים בהורות שלי (בסביבות גיל שנתיים-שלש, ושוב בגיל ההתבגרות) שבו נחתו עלי שתי תובנות חשובות – הראשונה, הילדים מתישהו הולכים לעזוב את הבית. השניה, יש מצב שאני גם אשמח מזה....

אז אמנם, אנחנו תמיד אוהבים אותם, וגם כשהתקופה עוברת, והמחשבה על פרידה עשויה להיות שוב קשה יותר, עדיין השלבים הללו, שבו ילדים מגלים את העצמאות שלהם, הם מאתגרים ומשמחים בו זמנית. כי עד כמה שהורים אולי רוצים שהילדים ימשיכו את דרכם, ולעד ה'עובר' ימשיך להיות 'ירך אמו', אנחנו גם רוצים אותם אנשים עצמאיים ונפרדים, ולא רק 'בובות' בצלמנו כדמותנו.

הדבר המעניין הוא שהתכונה הזאת, הנפרדות הזאת, נוצרת תוך מרד, ברגע שהילד יכול להגיד 'לא' לבקשת ההורה (גם בגלל שהוא מרוכז בעצמו, וגם מתוך הבנה שהוא 'אנטי' ההורה). ילד זוכה לעצמאות, להיכרות עצמית, להבנת היכולות שלו והגבולות שלו, קודם כל כשהוא נפרד מהוריו, כשהוא מפנה להם עורף בצורה מסוימת.

וכך קורה גם בפרשת בראשית. כשה' מצווה את האדם לא לאכול מהעץ הוא קורא לו עץ הדעת טוב ורע, אבל מה שהאשה יודעת זה רק שאסור לאכול מפרי העץ שבתוך הגן. אבל בתוך השיח עם הנחש, מוצג הרצון לאכול גם כדבר שנובע מחשק (טוב למאכל, תאווה לעיניים, נחמד) ובו זמנית, כדבר שיעניק יכולות א-להיות. כי האכילה מהעץ הזה, כמוהו כניתוק חבל הטבור. גילוי הרצון האישי, שמנוגד לרצון ה'הורה' הוא גם מה שיאפשר ראיה מחודשת של דברים, יכולת מחשבה ובחירה.

למרות שאנו רוצים שילדינו יבחרו בטוב, אין משמעות לבחירה בטוב, בלי האפשרות שגם יבחרו ברע. בלי התנסויות בעייתיות ומכאיבות, הבחירה בטוב נשארת אנמית, ורק מכח ההרגל והאינרציה. אני מודה, שאני חושבת שהקב"ה ידע שהאיש והאשה יאכלו מעץ הדעת טוב ורע, ואפילו כיוון לכך. אי אפשר באמת להשאר בגן עדן כל הזמן (ולו בגלל שזה די משעמם...). אבל כדי שנוכל לצאת מגן העדן, וכדי שה' ירצה שנצא מהגן שלו, ונלך ליישב את העולם, היתה צריכה להיות התנגדות, התבגרות, התפקחות.

ואחרי שאדם יגלה את הנפרדות הזאת, את הכוחות שהיא מביאה איתה וגם את המחירים, הוא יוכל לרצות לחזור לגן העדן האבוד, לחיבור מחודש – בוגר יותר – עם הקב"ה. וזה, זה איך שמתחיל מסע ארוך של אדם ושל אנושות.