ארבעת המינים - האם אנחנו באמת בעד אחדות?

אני חושבת שהעניין הזה עם ארבעת המינים הוא באמת משל להרבה מהלבטים שלי בשנים האחרונות.

נניח בצד שהרעיון הזה שארבעת המינים מסמלים את אחדות ישראל הוא רק אחד מתוך כמה שהמדרש מציע (לצד סמל לקב"ה, סמל לאבות, סמל לאמהות, סמל לסנהדרין וכו'), וכמה זה מעניין איך אנחנו נתפסים על משל אחד ונוטים להתעלם מאחרים.

עדיין, יש כאן משהו שהוא קצת מבלבל. כי אנחנו אוהבים לדבר על אחדות ישראל (והיי, תראו כמה יפה ש'כל ישראל חברים ברגל'), אבל אנחנו גם יודעים טוב מאוד לקטלג אנשים – אלו עם הטעם ועם הריח, ואלו שיש להם רק טעם או רק ריח, ואלו, נבעך, שאין בהם כלום. אחלה אחדות.

[גם כאן, כמובן, נוטים להתעלם מזה שהחלק ב"תמר" שאנחנו מנענעים הוא חלק בלי טעם ובלי ריח. וגם שמרוב חומרים משמרים ששפכו על האתרוגים, והשמירה שהם יהיו 'מושלמים' ובלי מומים, הם די חסרי תועלת אחר כך, ואם תנסו לקלף אתרוג, תראו כמה שהפנים הוא לא גרויסע מציעא. כמובן, זה גם יפה שכולם חברים ברגל, אבל מה קורה אחרי הרגל?]

עכשיו, גם לי יש ביקורת על חלקים שונים בעם ישראל. החל ברמה האידיאלוגית – בכעס וכאב גדול על האלימות שיוצאת מהגבעות, שנוכחת בהפגנות, שמתעלמים ממנה בבתי המשפט, ושמנהלת הרבה מההתנהלות הציבורית שלנו – וכלה ברמה היומיומית והפרוזאית, כמו העצבים על אנשים שנוהגים בכבישים וברחובות כמו בריונים, ושמשאירים את צואת הכלבים שלהם בכל מקום.  

ואני מוצאת את עצמי במתח גדול. לפעמים בא לי לנענע את כולם (וחשבתי, לתומי, שזה מה שקרה בשמחת תורה / בשבעה לאוקטובר לפני שלש שנים), ולהגיד להם – יאללה, די! תלמדו להסתדר אחד עם השני, ולהעריך את הכוחות ואת הערכים ואת היופי של כל אחד. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומצד שני, ברור שהנענוע הוא לא רק העניין. גם הכיוון שאליו מנענעים חשוב. גם מי מחזיק באגד הזה הוא חשוב. תקראו לזה ברית יעוד מול ברית גורל, אבל זה גם שאלה עמוקה, האם באמת אנחנו יכולים לספר שאנחנו בעד אחדות, או בעד עם ישראל, אם אנחנו עסוקים כל הזמן בלקטלג (ולקטרג על) אחרים? איך נשארים עם ביקורת עניינית, בלי כל השנאה האישית?