פרשת האזינו - בין שירי ילדים לשירת האזינו

 אחד הדברים שקרה לי כאמא, זה שהתחלתי להקשיב לשירי ילדים. ולהזדעזע. במיוחד שירי ילדים באנגלית. שיר אחד הוא על אמא ברווזה שיוצאת לאגם וכל יום חוזרת עם ברווזון אחד פחות. רק כשהיא שמה לב שכל הברווזונים נעלמו לה, היא יוצאת לאגם וקוראת להם, וברוך השם (טוב, זה פחות מופיע בשיר המקורי) - כולם חוזרים הביתה. איזו אמא מפקירה ככה את הברווזונים שלה!?

עוד שיר הוא על תינוק בעריסה שתלויה בעץ, וכשהרוח נושבת הענף נשבר, והעריסה נופלת. בגרסה שעדכנתי כששרתי לילדים שלי, האמא (מזל!!) בסוף גם תופסת את התינוק... האח, הידד לבטחון שהשירים הללו יכולים לנסוך בילדים. מזל שהם לא מקשיבים למילים.

יש כל מיני תיאוריות על שירי ילדים כמתמודדים עם פחדים סמויים (סמויים?). ובאמת, למרות שהברווזונים נעלמו, והענף נשבר, בסוף הברווזונים חזרו הביתה. בסוף האמא (איך שאני שרתי) תפסה את התינוק.

תיאוריות אחרות רואות כאן רמיזות לתהליכים של התבגרות – של עריסות שהיו תלויות על עצים כשההורים עבדו בשדה, כשהכבדת העריסה מלמדת על הילד שגדל ו"יורד לארץ".  ואולי גם הברווזונים הולכים לחפש את עצמם, ואיזה טוב שיש להם גם אמא שאפשר לחזור אליה מפעם לפעם. בתוך תהליכים של התבגרות אולי באמת גם חשוב לדעת מה הסכנות ואיפה אפשר ליפול, ולהתרחק יותר מדי מהדרך?

אני חושבת על השירים הללו כשאנחנו מגיעים לשיר שהתורה רוצה שנלמד בעל פה – שירת האזינו. שיר שאין כמותו לדבר על הנפילה הגדולה שניפול – "דור עקש ופתלתל", והמכה הכואבת שנקבל, וההורה ששם בסוף יתפוס אותנו אחרי הנפילה, גם אם לא בדיוק בגלל שזה הגיע לנו. האם אנחנו מתרכזים בנפילה הבלתי נמנעת, כפי שעשוי לעלות מהפשט, או דווקא באמונה שתמיד ישאר מי שידאג לעם ישראל (כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף), לא משנה מה הוא יעשה, כפי שמדגיש הרמב"ן? האם אנחנו אמורים לקבל כאן ביקורת ואזהרה לא להרחק מהדרך, או הבטחה וביטחון שתמיד יהיה לאן לחזור?

לפעמים כאמא (ועכשיו כבר סבתא!!) לתינוקות אני עשויה להעדיף להישאר עם ספינה ששטה בעדינות במורד הנהר בחיים טובים ועליזים כחלום, או עם גלגלים של האוטובוס שסובבים בעיר, אבל כאומה מתבגרת יש גם חשיבות של הבנת האופק, של בחירה בדרך מתוך ידיעת מחירים ומתוך תפילה שאנחנו נהיים ראויים לאותה אהבה בלתי תלויה בדבר שזכינו לה מאת א-להי ישראל. ולפעמים, אולי עדיף שנפנים את השירים הללו כילדים שמזמזמים בלי להבין, כדי שהמילים יהיו זמינות עבורנו בתהליכים שאנחנו עוברים כשאנחנו גדלים.