פרשת בהר - בחוקותי - משמעות הספירה בתורה

 לא חסרים מספרים בתנ"ך – מספר ימי הבריאה ומספר השנים שישראל הלכו במדבר, מספר הימים שבחג המצות או בחג הסוכות, ומספר הימים שהמצורע ממתין להחלטה או לחזרה הביתה. אבל למרות שהמספר עצמו נקוב, התורה לא מדריכה אותנו לספור את הימים הללו. ההדרכה או המצווה לספור מופיעה במקרים בודדים, כולם בספר ויקרא – הזב והזבה נדרשים לספור שבעה ימים, העם מצווה – אם כיחידים אם כציבור - לספור מהנפת העומר ועד הקרבת שתי הלחם שבע שבועות או חמישים יום; ובפרשתנו (ויקרא כ"ה ח): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".

אלו דברים בחרה התורה שנספור, ומדוע באחרים המספר מופיע אבל אין דרישה כזאת? מה ההבדל בין ספירת שבעה נקיים לשבעת הימים של הנדה או של יולדת הזכר? מה ההבדל בין ספירת שנות היובל לבין שבע שנות השמיטה אותן אין צורך לספור בפני עצמן? מדוע סופרים שבועות וימים לקראת חג השבועות, אבל לא סופרים את שבעת ימי חג המצות?

נראה שההבדל בין תקופות בעלות אורך קבוע לבין תקופות שיש לספור אותן, הוא ההבדל בין תקופה שהחוויה מובנית בתוכה לבין תקופות שיש לספור אותן כדי לשים לב אליהן. הנדה והיולדת מרגישות את הטומאה, התורה רק מציינת את אורכה. את חג המצות וחג הסוכות חוגגים, רק צריך לדעת למשך כמה ימים. במשך ששה ימים עובדים, וביום השביעי שובתים, וכך גם במעגל השמיטה, ששת השנים מאופיינים בעשיה, בזריעה ובקצירה, ואחריהם מגיעה השנה השביעית, שבה יש מנוחה.

אבל הזב והזבה כבר סיימו עם גורם הטומאה, והספירה שלהם מציינת זמן המתנה – חסר ייחוד כשלעצמו – לקראת רגעי הכפרה והטהרה. ימי ספירת העומר מציינים את הזמן שעובר בין הנפת העומר לבין הקרבת שתי הלחם, זמן שאין בו עשיה כשלעצמה, והספירה עוזרת לתת את דעתנו לזמן שעובר, ובעיקר לחוט המקשר שבין שני המאורעות. וכך גם בשנות השמיטה, יש עשיה, אך הזמן שעובר מיובל ליובל יחמוק מהמודעות אם לא נספור אותו, ונשים לב אליו.

הספירה שבין העומר לשתי הלחם, קושרת את שני האירועים לרצף אחד. הרצף הזה מדגיש את הקשר החקלאי בין השנים, כפי שהצענו בטור של שבוע שעבר, אך הוא גם עשוי להדגיש את הקשר ההיסטורי בין השניים, בין פסח ויציאת מצרים, לבין חג השבועות. בתוך הרצף הזה, קרבן העומר מזכיר לנו את אותו 'עומר של מן', אותו לחם מן השמים שה' נתן לנו במדבר, המיוצג במנחת השעורים. ממנחה זו סופרים עד לשתי הלחם, לחמי החמץ, לחמו של האדם שזוכה – בברכת ה' – להוציא לחם מן הארץ, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. הספירה בין השניים מזכירה את תקופת המדבר שבה זכינו לברכת שמים, ושהובילה אותנו לכניסה לארץ, אותה אנו חוגגים בחג השבועות.

הספירה שבין יובל ליובל מזכירה לנו באופן תמידי את אותם עקרונות יסוד שהיובל בא ללמד אותנו. כמו השביתה של שנת השמיטה, היובל מזכיר לנו שהארץ היא ארצו של הקב"ה, ומוסיף ומזכיר את הסדר המכונן בארץ הזו המחולקת לפי שבטים על פי "מקומות קבועים" שה' קבע מראש. סדר הנחלות דומה לסדר הליכת ישראל במדבר. לפי המדרש, הסדר הזה כבר היה במסע לווית ארונו של יעקב ממצרים לישראל, והוא מהווה מעין 'מרכבה' של שבטי ישראל, שמאפשרת את השראת השכינה. עקרון היסוד השני שמונח בתשתית היובל, ומונכח באמצעות ספירת השנים, הוא 'לי בני ישראל עבדים'. ה' הוציא אותנו ממצרים, ואנו לא אמורים לעבוד זה את זה, או לשעבד זה את זה.

ספירת הזמן שבין יובל ליובל מהווה תזכורת תמידית, כך שהיובל לא יופיע במפתיע. הידיעה אודות הגעת היובל מייצרת את התודעה הקשורה גם בשאר הזמן. תודעה זו היא לא רק תודעה רעיונית, אלא תודעה שמשפיעה (לפחות, בימים שבהם היובל נוהג) על ההתנהלות היומיומית.

שנת היובל משפיעה על ההתנהלות הכלכלית של קניית ומכירת שדות לכל אורך 49 השנים האחרות. ברגע שהיובל הוא חלק מובנה במערכת, וגם ידוע ובמודעות, לא באמת מוכרים שדות, אלא רק את התבואות, שאותם מחשבים לפי השנים שנשארו עד היובל הבא. לא קונים אנשים לעבדות, אלא שוכרים את זמנם למשך מספר השנים שנותר.

חובת גאולת הקרקעו שמוזכרת בפרשה מייצרת תודעת אחריות שבטית, שיכולה לגרום לכך שאנשים ידאגו מראש שכשאחד האחים נופל ומך, מישהו יהיה שם לעזור לו לקום, עוד לפני שהוא מגיע למצב שהוא מוכר את נחלת אבותיו (ואבותיהם). באופן דומה, הידיעה שהיובל יגיע בסופו של דבר, תשפיע על האופן שבו נתייחס לקרקעות ולאנשים לאורך כל חמישים השנים.

בפועל, היום אנחנו סופרים הרבה. אנחנו זוכרים את השבת כל השבוע באמצעות ספירת הימים – יום ראשון, יום שני... היינו חיים במודעות גדולה יותר ליציאת מצרים לו היינו סופרים את החודשים לחודש ניסן – החודש הראשון, החודש השני, או את השנים מאז היציאה הזו. ספירת העומר מזכירה, לפחות למשך 49 יום, מאין באנו, לאן אנו הולכים ולשים לב לכל יום שעובר בינתיים.

בפרשיות שעסקו בטומאה וטהרה נדרשנו לכך שדינים אלו מייצרים מודעות בחיי האדם – מודעות שקשורה ליכולת להבדיל בין טמא לטהור, ובעקבות כך בין קודש לחול. ספירת הזב והזבה מאפשרת גם להבדיל בין טמא לטהור, וגם לקשור בין עצם הטומאה לתהליך הטהרה. כעת הספר מסתיים במודעות לזמן ולרעיונות היסוד שקשורים לזמן הזה – הקשר בין מתפתח בין פסח לשבועות, ושיש מי שמסדר את העולם ואנו עבדיו – רעיונות שדרך הספירה מזכירים לנו גם לספר את הסיפור.

(פורסם גם במוסף שבת של מקור ראשון תשפ"ה)