פרשת בהר - בחוקותי - בין תחושת בטחון לבין תחושת "מגיע לי"

 

השבוע היה לי דיון על חברה בשאלת הכרת הטוב של הילדים. דיברנו על שתי תפיסות עולם בעניין. יש כאלו שחושבים שזו ברכה שהילדים לא מרגישים צורך להודות להורים שלהם, כי זה אומר שאהבת ההורים והדאגה שלהם כל כך מובנת מאליה לילדים. זה אומר שהילדים מסתובבים בעולם עם בטחון. אחרים (וכך חונכתי ואני מחנכת את ילדי) מאמינים בחשיבות של הכרת הטוב של הילדים, ולו מטעמי נימוס. אני מודה שלפעמים, כשהילדים מודים לי על משהו שוב ושוב, מתנגבות לליבי הספקות, אולי הם לא מרגישים בטוחים שאהיה שם תמיד בשבילם? אולי ככל שאני מחנכת אותם יותר לומר תודה, כך הם פחות סמוכים ובטוחים במה שיש לי לתת להם?

אני חושבת שהתורה תומכת בצד של הכרת הטוב. גם אם אנחנו אמורים לחוש בטחון באהבת ה', אל לנו לקחת אותה כמובנת מאליה. ה' דואג לנו, אבל אנחנו צריכים לדאוג לזכור את זה. לאורך התורה, ככל שאנו בטוחים יותר שצרכינו מסופקים, וככל שהשפע יותר נגיש, ככה בני ישראל פחות זוכרים מאיפה הכל מגיע. והדרך להתדרדרות דתית ומוסרית כבר סלולה. כמה פעמים שמענו על ילדים שמבקשים מההורים שלהם לשלם להם על בייביסיטר או שטיפת כלים, כאילו הם לא חיים רוב הזמן על חשבון ההורים? שמסתובבים בתחושת 'מגיע לי' ועוד באים בדרישות נוספות?

אחת הדרכים של התורה להזכיר לנו שהדברים אינם מובנים מאליהם, זה על ידי הזמן המעגלי. לזכור שיצאנו ממצרים. לזכור שהלכנו במדבר. לזכור שארבעים שנה אכלנו בעיקר מן. וה' הוציא לנו מים באופן ניסי. אבל הזכרון לא מספיק. נדרשת גם חוויה מתמשכת.

ונראה שכאן נכנס מחזור השנים של השמיטה ושל היובל. פעם בשבע שנים להיזכר ש'גרים ותושבים אתם עימדי'. לזכור שלא תמיד יש כאן אוכל בשפע, כי גם הארץ צריכה לנוח. ובכלל, היא שייכת לקב"ה. לזכור שה' אוהב אותנו, והוציא אותנו מבית עבדים, אבל הדבר הזה גם דורש מאיתנו התנהגות מסויימת ביחס לאחינו.

השמיטה והיובל הם אתגרים מאוד גדולים. הם מקשים על החיים. אבל הם גם אמורים להיות מובנים לתוך החיים. לזכור ששום דבר לא מובן מאליו. לא הקרקע, לא האוכל, ואפילו לא החירות. ולמרות הקושי, המסרים החשובים הם שיש כאן בעל בית, יש כאן אדמה שנותנת את פריה, יש כאן מי שהוציא אותנו ממצרים. ברוך ה'!