פרשת אחרי מות - קדושים - איפוק באוכל ואיפוק בשיפוט

 

בליל הסדר האחרון החלטנו להדגיש (יותר) את ההיבטים הקיומיים של הערב, חילקנו לכולם פתקים עם הקטע בהגדה שהם קוראים ועם השאלה שהם צריכים לשאול את הקהל. סביב החלק על ארבעת הבנים שאלנו שתי שאלות. דרך הרשע העלינו את השאלה – מה קשה לכם בתורה / בפסח / בליל הסדר, ודרך החכם העלינו את השאלה – מה החלקים שאתם הכי אוהבים בתורה / ביהדות / בחיים הדתיים.

התשובה שלי לשאלה מה אני אוהבת נעה על הציר שבין לימוד תורה והעובדה שאנחנו חיים חיים של משמעות לבין מצוות השבת על כל יופיה. השבוע אני חושבת על זה שעוד דבר שאני אוהבת בתורה, זה החינוך לאיפוק (שבודאי גם מתחבר לשני העניינים הקודמים). אנחנו בדרך כלל חווים את זה סביב אכילה – לבדוק אם כשר, לוודא שאנחנו לא "בשריים", לברך, ועוד. אבל זה נכון גם בתחומים אחרים – האיפוק מעשיית מלאכה בשבת, המאמץ לשים לב גם למה שיוצא מהפה (ולא רק למה שנכנס), התפילה בבוקר לפני ש"מתחילים את היום", ועוד.

חז"ל זיהו בפסוק "לא תאכלו על הדם", באופן מיוחד את מידת האיפוק, שהם לא "הצליחו" לצמצם את זה רק לתחום אחד. הם קבעו שזה נוגע לאיסור לאכול בשר לפני שמוציאים את הדם, לאכול קרבן לפני שזרק את הדם, לאכול בבוקר לפני שמתפללים, וגם – לבית דין לאכול ביום שהם גוזרים את דינו של אדם למוות. לצד האיסור לאכול באותו יום, הם גם קבעו שאין לחרוץ את דינו של אדם ביום אחד. אמנם, כדי למנוע עינוי דין, הדין צריך להיות מהיר, אבל לעולם לא לקבל החלטות כאלו בו ביום. כשמחליטים על חיים של אנשים, נדרשת מתינות, נדרש איפוק שלא להחליט ברגע, וגם איפוק של צמצום ההנאות בזמן שקובעים את גורלו של האחר.

בתקופה האחרונה יש תחושה שהרשתות החברתיות (לצד התקשורת הממוסדת) הפכו לבתי דין שדה. לא חושבת שהיתה לי תחושה כה קרובה לחוויה 'המושבעים' במשפט האמריקאי, כמו קריאה ברשתות, שדורשות כל הזמן לחרוץ דין. הקצב המהיר של הדברים, לצד השאלות הערכיות האמיתיות, נותנות תחושת דחיפות לקבל החלטות, להוקיע הוקעות, לבטא עמדות.

רוב הזמן, מידת האיפוק, הבנת המורכבות של האירוע, וחוסר הרצון לבטא עמדה בדברים שאני לא מספיק מבינה בהם, גורמים לי בעיקר לשתוק. אבל אני מזכירה לעצמי את הערך במתינות, באיפוק, בכובד ראש, שלא יצא חלילה לאכול "על הדם".