פרשן-Data

  יש לנו כל מיני דרכים לתקשר את עולמנו הפנימי. בודאי שהדיבור הוא הראשון שבהם, אבל גם הלבוש משדר הרבה מאוד דברים (בין אם נרצה ובין אם לאו).   גם העיצוב של הבית שלנו אומר הרבה עלינו, על מי שאנחנו ועל מי שהיינו רוצים להיות. [אני עדיין זוכרת את הדיון הסוער שהיה לי עם החברותא שלי במדרשה האם לשים ספריה גדולה של ספרי קודש בסלון זו הצהרת כוונות או יוהרה ושחצנות]. בגלל הדבר הזה התורה מבקשת מאיתנו לתקשר את העולם הפנימי שלנו דרך המדיומים הללו - בדיבור, בלבוש ובבתים. אנחנו אומרים את זה כל יום בקריאת שמע - ושננתם לבניך, וקשרתם לאות (וכן ציצית, וכן כיסוי ראש וכן הלאה), וכתבתם על מזוזות. באופן מקביל, גם הקב"ה מתקשר איתנו דרך האפיקים הללו - צרעת הבית, צרעת הבגד וצרעת הגוף (שחכמים קישרו אותם, בין היתר, לדברים שבדיבור, אבל אפשר שהוא מתכתב גם עם ברית המילה שנעשית בגוף). צרעת לא עובדת דרך עולם של נבואה, של דיבור ישיר. אבל היא מופיעה בתורה ובתנ"ך בעיקר בזמנים של גילוי שכינה (במדבר, מחד, ולהבדיל, בתקופת אליהו ואלישע, שבתקופתם ניסים גלוים חוזרים לבמה כי, לדעתי, האמונה בא-ל אחד, א-ל עליון, מתר...

  יש סיבה שחז"ל, ופרשנים רבים אחרים, קשרו בין הצרעת לבין חטאים או בעיות מוסריות. הסיבה היא שהצרעת תמיד מופיעה בתנ"ך עם מסר ביקורתי למצורע. כך נענש משה (גם אם באופן זמני) כשסרב לשליחות לפרעה, נענשה מרים כשזלזלה באחיה, נצטרע עוזיה כשגבה ליבו עד להשחית, קיבל גיחזי את צרעת נעמן (שר הצבא המהולל שהחזיק מעצמו מאוד) כשזלזל בנביא ובמסר שניסה להנחיל. גם אצל ארבעת המצורעים בפרשתנו ניתן לראות את האגואיזם הראשוני, של לקיחת שלל ארם לעצמם, לפני שהם נזכרים לדאוג גם לאנשים אחרים. ולוואי שנתרפאו מצרעתם בעקבות זאת. בעקבות כל הסיפור, ברור לנו יותר שהצרעת קשורה למסר א-להי, כשדיני טומאת הצרעת נראים כחלק מהעונש עצמו – ריחוק מהמחנה, הדרישה להצהיר על עצמם כטמאים, והצורך לעבור תהליך ארוך כדי לחזור למחנה וכדי להחזור אל ה'. הרמב"ם מציע שגם בתוך דיני צרעת אפשר לזהות תהליך, כאשר אם אדם חוטא קודם הוא יקבל צרעת הבית, אם לא יתקן דרכיו, זה יעבור על הבגד, ואם עדיין יעמוד בסורו, זה יגיע לגופו ממש. אפשר היה להציע גם כיוון הפוך, שבתחילה האדם עצמו נפגע, ויכול לעבור את התהליך באופן אישי, ורק במקרים שלא...

  היכולת לקבל סמכות חשובה להתפתחות הפסיכולוגית של האדם, ואמונת חכמים חשובה להתפתחות הדתית של עם. בימים אלו לומדי הדף היומי מסיימים את מסכת סנהדרין, שבה יש חשיבות גדולה לסמכות התורנית של ההנהגה, עד כדי הריגה (לפחות תיאורטית) של זקן הממרא את החלטת הרוב של בית הדין ומורה בניגוד לדעתם. בעולם שלנו היום, קבלת הסמכות איננה אוטומטית, ויש ערך חינוכי להבנת שרשרת הדורות, אופן קבלת ההחלטות, והחשיבות בצורך להישמע להחלטות הרוב. אבל אחרי סיום מסכת סנהדרין, בהמשך יהיה אפשר לפגוש גם את מסכת הוריות, שמבוססת על פרשת השבוע שלנו, ועוסקת בחלקה, בטעויות של בית הדין. היא עוסקת בשאלה מתי בית הדין הוא זה שמביא קורבן לכפר על הטעות שהורו, וגם מתי לאדם היחיד מישראל יש אחריות כשהוא טועה בעקבות בית הדין. מצד אחד, עצם קביעת חטאת ל"עדה" (כלומר, לפי פירוש חז"ל, להנהגתה התורנית), מנכיחה את הרעיון שגם ההנהגה יכולה לטעות. מצד שני, קובעת ההלכה, ככל שאדם יודע יותר, כך יש לו אחריות גדולה יותר לבדוק ולבחון האם ההוראות שניתנו הן אכן נכונות, ולכל הפחות לא לסמוך על דעת החכמים בדברים שדגל אדום מתנוסס על גביהם. ...