פרשת ויקרא - קבלת סמכות ואחריות אישית

 

היכולת לקבל סמכות חשובה להתפתחות הפסיכולוגית של האדם, ואמונת חכמים חשובה להתפתחות הדתית של עם. בימים אלו לומדי הדף היומי מסיימים את מסכת סנהדרין, שבה יש חשיבות גדולה לסמכות התורנית של ההנהגה, עד כדי הריגה (לפחות תיאורטית) של זקן הממרא את החלטת הרוב של בית הדין ומורה בניגוד לדעתם. בעולם שלנו היום, קבלת הסמכות איננה אוטומטית, ויש ערך חינוכי להבנת שרשרת הדורות, אופן קבלת ההחלטות, והחשיבות בצורך להישמע להחלטות הרוב.

אבל אחרי סיום מסכת סנהדרין, בהמשך יהיה אפשר לפגוש גם את מסכת הוריות, שמבוססת על פרשת השבוע שלנו, ועוסקת בחלקה, בטעויות של בית הדין. היא עוסקת בשאלה מתי בית הדין הוא זה שמביא קורבן לכפר על הטעות שהורו, וגם מתי לאדם היחיד מישראל יש אחריות כשהוא טועה בעקבות בית הדין. מצד אחד, עצם קביעת חטאת ל"עדה" (כלומר, לפי פירוש חז"ל, להנהגתה התורנית), מנכיחה את הרעיון שגם ההנהגה יכולה לטעות. מצד שני, קובעת ההלכה, ככל שאדם יודע יותר, כך יש לו אחריות גדולה יותר לבדוק ולבחון האם ההוראות שניתנו הן אכן נכונות, ולכל הפחות לא לסמוך על דעת החכמים בדברים שדגל אדום מתנוסס על גביהם.

היכולת להחזיק את שתי התנועות הללו בנפש מאתגרת מאוד. גם לקבל את סמכות ההנהגה, ולהישמע להלכות שהלכו ונלמדו ונתבררו לאורך הדורות, לעתים במחיר הכפפת שיקול הדעת האישי. וגם לשאול שאלות, ולבחון האם אכן הדברים מתאימים לתורה ולהליך ההלכתי. האם כל דבר שיוצא מפיו או מפיה של דמות הלכתית היא אכן מחייבת או אולי מעלה שאלות קשות, שזוקקות המשך בחינה ובדיקה? אותה תודה שקובעת "לא תסור מכל הדבר אשר יורוך" גם אומרת בקול ברור שלעתים כל הקהל יחטא, שלעתים יעלם דבר מעיני העדה, שלעתים גם ההנהגה וגם החברה תצטרך כפרה.

התורה לא עושה לנו חיים קלים. היא דורשת שנלך תמיד בין הטיפות, נקבל את הסמכות, אבל נמשיך ללמוד תורה וניקח אחריות על החיים שלנו. וככל שנלמד יותר, כך גם תגדל האחריות מחד, ואיתה האתגר של שמיעה לקולם של אחרים. וכמו שכבר אמר קהלת "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך".