פרשן-Data

  ספר ויקרא פותח בקורבנות הנדבה - עולה, מנחה ושלמים. רק לאחר מכן הוא עובר לקורבנות החובה - חטאת ואשם (ובהמשך גם עולות ומנחות שהן חובות של הציבור). למעשה, עולם הקורבנות התחיל מהנדבה - החל מקין והבל ונח, ורק בהמשך הוא יהפוך לחובה - כשיעקב מחייב את עצמו במסגרת נדר, ובעיקר - בעקבות מעמד הר סיני. הנתינה לה' מתחילה מהמקום של רצון טוב, ורק בהמשך ניתנים לזה גדרים וגבולות, כשגם הנדבות נכנסות לתוך מסגרת. לעתים עשויה להיות תחושה שבעקבות ברית סיני, ממשיכים בתוך עולם החובות, והנדבות שנובעות מרגשות ספונטניים הולכות לאיבוד. אבל בכל מערכת יחסים חשוב לשמור על הרצון והחשק, גם כשיש מחויבויות וחובות. אם נציץ לרגע לסוף ספר ויקרא, נגלה שהספר מסתיים שוב במסגרת של ברית - עם ברכות וקללות שנלוות לכל ברית, תוך החזרת המבט להר סיני (פרשות בהר-בחוקותי). אבל נשים לב, שהספר לא מסתיים בברית, אלא דווקא בפרק כ"ז שעוסק בסוגים שונים של הקדשות - הקדשת ערכו של אדם, הקדשת בעלי חיים ואדמות ועוד ועוד. כך שגם אם התורה מכניסה את העולם של הקורבנות לתוך מסגרת של ברית, היא גם מכניסה את הברית לתוך מסגרת גדולה יותר ש...

פרשתנו מסיימת בפסוקים מעט מפתיעים, כאשר אנחנו מגלים שבסיום מלאכת בניית המשכן, דווקא משה לא יכול להיכנס אליו: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן". אחרי שמשה מקבל את המראה של המשכן בהר, ואחראי להוציא את בנייתו לפועל, והוא זה שמסדר את הכלים ודואג שהם ימלאו את ייעודם - שהמנורה תאיר, והשולחן יהיה ערוך וכו', דווקא הוא נשאר מיותם מחוץ למשכן? פרשנים רבים רואים הקבלה בין משה שנשאר מחוץ למשכן בגלל השכינה, למה שנאמר ביחס להר סיני: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי". גם בהר סיני וגם באהל מועד, ישנה ציפיה שמשה יוכל לגשת באופן מיידי אל הקודש, ומתברר שהוא נתקל במחסום, בענן ה', שמונע את המעבר.  אפשר לחשוב על המשמעות הרוחנית והחינוכית שאפילו הגדול באדם, אפילו משה רבינו, לא באמת יכול לגשת את הקודש בכל עת, שאפילו הוא צריך זימון, את הושטת השרביט, שתזמן אותו ותזמין אותו לקבל את פני המלך.  אבל אפשר לראות את הדברים מעט אחרת. ר' אברהם בן הרמב"ם קושר את המעמד הזה למעמד הסנה. הוא לא מחבר את הסיפ...

שני מושגים עיקריים חוזרים על עצמם במלאכת בניית מקום לה' בספר שמות –משכן (העדות) ואהל מועד.  הביטוי שחוזר רבות בפרשתנו הוא 'משכן', לו נוסף התואר 'העדות' בפרשת פקודי. הוא מסמל את המבנה שמשה מצווה לבנות, שבתוכו ישימו את 'ארון העדות', כאשר העדות המדוברת הם 'לוחות העדות' שמשה יקבל כשירד מהר סיני. לדעת פרשנים רבים הלוחות (והתורה בכלל) הם עדות לברית שבין ה' לישראל, הם גם מעידים בבני ישראל ומזהירים אותם לקיים את המצוות. אפשר להוסיף שהם גם עדות לחיבור בין שמים לארץ, שכן הם החפץ היחיד במשכן שעשוי בידי שמים (כולו בלוחות ראשונים וחלקו בלוחות שניים). הם העדות לאפשרות של שכינת א-להים בתוך הארץ.  אהל מועד נקרא על שם "ונועדתי לך שם". אמנם המפגש הזה בין שמים לארץ נעשה על ארון העדות, אבל הוא מסמל את ההיבט של מועד שבמקום הזה. מועד הוא גם מפגש וגם זמן (כמו גם במילה הלועזית 'דייט'). ההתוועדות, או המפגש, היא בהגדרה דבר תחום בזמן. כפי שעולה מפרשת כי תשא, אהל מועד יכול להיות גם אהל שמקים משה, שם הוא נפגש עם ה'. למעשה, לא רק הדיבור הא-להי למשה ממוקם...

  כשאנשים מבני ישראל פונים לאהרן הם מבקשים (שמות ל"ב א): "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". המבקשים מציינים שמשה העלה את ישראל ממצרים. אך מכיוון שמשה נעלם, והם לא יודעים מה היה לו, הם צריכים תחליף – אלהים – כדי שילכו לפנינו, כדי להמשיך את המסע (ראב"ע, רמב"ן). לפי חז"ל, בני ישראל ידעו שמשה אמור לחזור אחרי ארבעים יום, אך הם לא חישבו נכון מתי ארבעים הימים הללו מסתיימים. אך לפי הפשט, לא היה זמן יעד לחזרה. אחרי ארבעים יום העם חוששים שמשה כבר לא יחזור. מהסיפור עצמו גם לא ברור אם משה יורד מההר בגלל שנגמר הזמן, או בגלל שחטא העגל קטע את המפגש בין משה לה'. מהסיפור לא ברור אם אהרן היה מודע לזמן יעד לחזרה, ובכל אופן נראה שהוא נענה לבקשת העם לייצר מעין אלהים, איזה חפץ, שיוכל ללכת לפניהם. כך הוא גם יצהיר כשמשה ישאל אותו מה עשה. אלא שהם מגדירים את החפץ הזה מחדש (פס' ד): "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם...

בסוף פרשת כי-תישא התורה חוזרת על הדרישה לעלות לרגל שלש פעמים בשנה. דרישה זו כבר הוצגה בפרשת משפטים (שמות כ"ג יד-טו): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". מהפסוקים משמע שבני ישראל נדרשים לבוא לפני ה' ושם פני ה' יראו. השורש ראיה ביחס לפני ה' מוזכר בפסוק מאוד דומה בפרשתנו (כי תשא), כשמשה מבקש הראיני נא את כבודך, ה' עונה לו (שמות ל"ג כ-כג): "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי... וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". מצד אחד, הדמיון בין הניסוחים זועק שבני ישראל נדרשים לראות את פני ה', אלא שהם צריכים להביא איתם מתנות, ומאידך התוכן של דברי ה' למשה זועקים בעצמה כנגד: "כי לא יראני האדם וחי"! אז האם ניתן לראות את פני ה' או לא? פרשני פשט רבים מעדיפים להבין ש"פני לא יראו", אי אפשר לראות את פני ה'. ההבנה שלה' אין גוף ואין דמות הגוף, תורמת לתפיסה שגם פנים ואחור אין לא-להים, וממילא אין ציפייה או מחשבה שפני ה' ייראו. ממילא, הם מפרשים את הפסוק בהתאם למה שנאמ...