פרשת כי תשא - מי העלה את ישראל ממצרים

 כשאנשים מבני ישראל פונים לאהרן הם מבקשים (שמות ל"ב א): "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". המבקשים מציינים שמשה העלה את ישראל ממצרים. אך מכיוון שמשה נעלם, והם לא יודעים מה היה לו, הם צריכים תחליף – אלהים – כדי שילכו לפנינו, כדי להמשיך את המסע (ראב"ע, רמב"ן).

לפי חז"ל, בני ישראל ידעו שמשה אמור לחזור אחרי ארבעים יום, אך הם לא חישבו נכון מתי ארבעים הימים הללו מסתיימים. אך לפי הפשט, לא היה זמן יעד לחזרה. אחרי ארבעים יום העם חוששים שמשה כבר לא יחזור. מהסיפור עצמו גם לא ברור אם משה יורד מההר בגלל שנגמר הזמן, או בגלל שחטא העגל קטע את המפגש בין משה לה'.

מהסיפור לא ברור אם אהרן היה מודע לזמן יעד לחזרה, ובכל אופן נראה שהוא נענה לבקשת העם לייצר מעין אלהים, איזה חפץ, שיוכל ללכת לפניהם. כך הוא גם יצהיר כשמשה ישאל אותו מה עשה. אלא שהם מגדירים את החפץ הזה מחדש (פס' ד): "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". במקום להגדיר את החפץ על שם העתיד, כפי שביקשו, הם כבר מגדירים אותו ביחס לעבר, ובכך משכתבים את ההיסטוריה. לא משה העלה את ישראל ממצרים, אלא החפץ הזה. אם העגל נוצר דווקא בהשראת המרכבה שיחזקאל מתאר, שרגליהם רגל עגל, כשבני ישראל ראו "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (או פניהם פני שור, כדעת רמב"ן), אז הגיוני שהם מתרגמים את החפץ הזה לא רק כתחליף משה להבא, אלא כמייצג אלהות אמיתית שלדידם הוציאה אותם – או לפחות העלתה אותם (כפי שמדייק רמב"ן) - ממצרים. במקום  "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הם קוראים "אלה אלהיך ישראל".

 כתגובה, אהרן מצהיר ש"חג לה' מחר" בבחינת "ה' הוא הא-להים". גם אם יצר עבורם חפץ (כמו ארון ה', להבדיל) שיוכל ללכת לפני המחנה, החפץ הזה לא הוציא אותם ממצרים, ואיננו אלהים באמת. אלא שהאנשים משכימים בבוקר, וזובחים ומשתחוים לעגל הזה ממש.

כשמשה על ההר, ה' אומר לו (פס' ז-ח): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". קודם ה' מתאר את משה כמי שהעלה את העם ממצרים. אם העם חושבים שמשה העלה את העם ממצרים, אולי זה מה שמשה (בוודא לא בכוונה) תיווך להם. כשהעם מחליף את ה' במשה, השלב הבא הוא להחליף את ה' בעגל, שאליו הם זובחים ומשתחוים. משה מגיב (פס' יא): "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה". לפחות למשה ברורה האמת הבסיסית – ה' הוא זה שהוציא אותנו ממצרים (רמב"ן על פס' ז, רשב"ם על פס' יא).

כפי שמדגיש אבן עזרא, מתוך המשך הסיפור מתברר שהיו דרגות שונות של חטאים בעם. משה ובני לוי מענישים בפועל רק 3000 אנשים. כנראה אלו החוטאים הכבדים שגם זבחו והשתחוו לעגל, וקמו לצחק. במגפה מתו נוספים, אולי האנשים שהאמינו בעגל, גם אם לא עבדו אותו בפועל. אבל אנשים נוספים בעם היו שותפים שקטים. בין אם בגלל שחשבו שמשה העלה ממצרים, ושכחו שה' העלה אותם, או בגלל שחשבו שאפשר להחליף את משה בחפץ. כמו במקרים רבים אחרים, מתוך הטעות הבסיסית ניתן להגיע להדרדרות נוספת, אבל לא כולם מגיעים לאותה נקודה. בכל חטא, חשוב גם לעמוד על הנקודה הבסיסית של הטעות, ומתוך המקום הזה לתקן, את הטעויות הקטנות ואת החטאים הגדולים. אכן, חלק מהתיקון בהמשך יהיה לוודא שה' ייזכר לא רק כמי שהוציא את העם ממצרים, אלא גם כמי שיכניס אותם לארץ.