שירת הים

 שירת הים מהווה סיום לסיפור קריעת ים סוף, אבל גם שכתוב מסוים שלו. התוכן של השירה מבטאת בחירה 'מה לקחת מהאירוע'? איך לתאר אותו? איזו משמעות להעניק לו?

את השירה אפשר לחלק לחלקים שמתארים את מה שאירע, וחלקים שיש בהם שבח כללי לקב"ה שיכול להאמר במקרים רבים, ואולי אפילו לא במקרה של קריעת ים סוף. דברי הפתיחה "אשירה לה' כי גאה גאה" יכולים להיות מנותקים מן ההקשר ולהתייחס לקב"ה כמי שמתנשא מעל כולם, אבל יש בו גם משחק מילים לגאות של המים. 

"סוס ורוכבו רמה בים" זהו המשפט הישיר הראשון שמתאר את המאורע. אבל הפסוקים הבאים חוזרים לשבח כללי: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱ-לֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ". תיאור סיפור הים כמלחמה של ה' אמנם עולה בדברי משה לבני ישראל "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", אבל זה לא הדרך שאנחנו בהכרח היינו מתארים את הסיפור.

החלק הבא של השירה מתאר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". תיאור זה מתחבר לכותרת הכללית של 'סוס ורוכבו רמה בים' ומרחיב אותו.

ואז שוב השירה הולכת לכיוונים כלליים: "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב. וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ". כאן התיאורים של אכילה כמו קש, סוטים מהסיפור באופן ממשי, ולכן ברור שיש בהם תיאור כללי יותר של הקב"ה ושל פועלו בעולם. 

החלק הבא חוזר לסיפור: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם. אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי". כאן הסיפור משלב את מפלת המצרים עם תיאור הנס העל-טבעי של חציית המים. כשם שתכניות המצרים התהפכו, כך גם הטבע התהפך. התיאור ממשיך עם הנס: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים". וחוזר לדברי שבח כלליים: " מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא".

בחלק הבא השיר יזכיר שוב את הנס שבטבע ושבטביעה: "נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ", וימשיך להתייחסות למרכיב נוסף בסיפור - החלק של עם ישראל: "(יג) נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". בפסוקים אלו מתוארת ההנחיה של עם ישראל, יחד עם הפחד של העמים לקראתם ישראל הולכים. 

לפני פסוק הסיכום מופיעים גם פסוקים שמתארים את חזון העתיד: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". ולבסוף דברי שבח כלליים מסכמים: "ה' ימלך לעולם ועד".

אפשר לומר כמה דברים על המבנה כאן:

א. יש כאן שילוב בין סיפור המאורעות, הפניית מבט לשבח כללי לקב"ה וחזון לעתיד. חז"ל תיארו את השירה כדו-שיח בין משה לישראל, וחברה הציעה שאולי את הסיפור סיפרו ישראל, ואת עניית דברי השבח סיפק משה. הסיפור הפרטי משתלב בשבח כללי.

ב. השאלה איך מספרים סיפור ומה המוקד שלו היא שאלה חשובה. יש כאן ארבעה מרכיבים (ושלשה מתוכם במיוחד) מאוד חשובים בשלב של הסיפור - מה שקרה למצרים (במיוחד תוך התחשבות בתכנונים שלהם), הנס שקרה בים, וההצלה של ישראל. לצד זאת, גם לאופן שבו הסיפור הכה גלים (...) יש איזכור. 

כשעוקבים אחרים תיאורים של סיפור בקיעת הים במקומות נוספים בתנ"ך, אפשר לראות שמקורות שונים מדגישים אלמנטים שונים:

מצרים - נס - ישראל

- כשיתרו מגיע לישראל משה מספר לו (שמות י"ח): "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'." כאן אמנם לא מוזכרת קריעת הים, אבל מוזכרים שלשת האלמנטים - מה שקרה לפרעה, מה שה' עשה, וההצלה של ישראל. אמנם, כל זה ברמיזה.

- גם התיאור בספר נחמיה (פרק ט'), שגם אותו אומרים בתפילה כל יום, מתייחס למשולש הזה, בצורה ברורה יותר: "וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו וּבְכָל עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים". נס בקיעת הים, יחד עם המעבר של בני ישראל בתוכו, ושיקוע המצרים, הם שלשת האלמנטים הראשונים שמודגשים בשירת הים.

- כך גם בפרק תהלים שמשולב בתפילות שבת ויו"ט (תהלים קל"ו): "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

- גם בתהלים ק"ו מופיעים המרכיבים הללו: "וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת גְּבוּרָתוֹ. וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר. וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ". גם כאן משולבים הגערה בים (שאולי מושפעת מההקשר של המזמור שדווקא מבקר את בני ישראל על ש: "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף"); הישועה מהשונא, וההליכה בתוך התהומות. 

סיפורם של העמים

- בספר יהושע (פרק ב') הסיפור מובא מנקודת מבט רחב(ה): "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' א-להֵיכֶם הוּא א-להִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת." באופן טבעי התיאור הזה מתייחס ביתר הרחבה להשפעה של הנס, ושל ההצלה של ישראל, על העמים מסביב. חלקם של המצרים כאן איננו רלוונטי. רק ההשלכה לסיפור של יושבי הארץ.

סיפורו של עם ישראל

במקורות אחרים, המצרים נעלמים, וגם העמים מסביב פחות חשובים. בחלק מהתיאורים הנס מוקטן:

- בפרשת מסעי (במדבר ל"ג) יש תיאור מאוד לקוני: "וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה". הים הוא תחנה בדרך של מסע ארוך, ואפילו לא מצוין באופן מיוחד.

אבל בתיאורים אחרים הנס הוא דווקא המוקד:

- כך בתהלים ע"ח (אחד מהמזמורים ההסטוריים): "וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם: "נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן. בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד". כאן מודגשת ההצלה בדרך נס, אבל המצרים כבר נשארו במצרים. 

- תהלים ע"ז עוסק עוד יותר בנס: "אזכיר אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָ-הּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ: וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה. א-להִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי א-ל גָּדוֹל כֵּא-להִים. אַתָּה הָא-ל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ. גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה. רָאוּךָ מַּיִם א-להִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת. זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ. קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ. בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ. נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". בפסוקים אלו הפלא מודגש, התגובה של המים לנוכחות ה', ועצם הכותרת של התיאור כתיאור של הזכרת מעללי ה' ופלאיו. ואמנם, כל זאת כדי להנחות את עם ישראל.

- כמובן, גם מזמור בתחילת ההלל מדגיש את הנס (תהלים קי"ד): "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז. הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי א-לוֹהַּ יַעֲקֹב. הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם". הפסוק לפיו "היתה יהודה לקדשו" יכול להתפרש שעם ישראל הניעו את הנס, כמו שמפרש המדרש על נחשון בן עמינדב, שקיים את צו ה' "דבר אל בני ישראל ויסעו" ובכך ביטא אמונה בה' והניע את הפלא הגדול. אפשר לפרש אותו, שדרך הסיפור של ישראל ה' קידש את שמו, או שהנס נעשה כחלק מהבחירה בעם ישראל שיהיה זה שה' קידש אותו ובחר בו למשול עליו. בכל אופן, כאן שוב משולב סיפור הנס עם סיפור ההצלה של עם ישראל.

למה זה משנה?

בעצם השאלה היא, למי איכפת? 

ראוי לשים לב שיש כאן דרכים שונות לספר את הסיפור. בוודאי שלבני ישראל על הים חוויית ההצלה, ומהמצרים דווקא, היתה יותר משמעותית ממה שבהכרח נשאר לדורות. לא רק שהחוויה הזאת מתוארת, היא גם מופיעה בתור הכותרת "סוס ורוכבו רמה בים". ישראל לא רק ניצלו, הם ניצלו מהמצרים. לעומת זאת, לדורות אפשר לכלול את המצרים כחלק מהתיאור ההסטורי, אבל נראה שהמוקד שנשאר הוא סיפור הנס ונחיית עם ישראל. הנס וההצלה יהפוך להיות דגם להישען עליו, כשהמצרים פחות חשובים בסיפור.

בסיפור הזה, יש תחושה חזקה של "דיינו" - דיינו שהמצרים טבעו, דיינו שהיו ניסים בסדר גודל כזה, דיינו שניצלנו. כל שלב בסיפור זוכה למענה של שבחים לקב"ה. ואמנם, יחד עם הדיינו גם יש מבט קדימה לסוף הסיפור. לאחוז גם בהודיה על כל חלק יחד עם העובדה שעדיין יש לאן להתקדם. 

לצד זאת, נראה שיש כאן משהו יותר מזה. זה קשור לשאלת הגנות והשבח של היציאה ממצרים. בגמרא (פסחים קטז ע"א) מובאת מחלוקת רב ושמואל האם הגנות זה שהיינו עבדים במצרים, וממילא הגאולה היא יציאה מיד המצרים. בסיפור הזה, יציאת מצרים מוציאה את עם ישראל לחירות, וקריעת הים סוגרת את הסיפור של השיעבוד. אבל יש גם הסבר אחר והוא שהגנות הוא שהיינו עובדי עבודה זרה. בסיפור ההגדה זה מתואר כתהליך שהתחיל עוד בעבר הנהר, ועבר דרך שעבוד מצרים, שהובטח מראש לאברהם אבינו.  וכאן צריך לשאול - למה זה היה חייב לעבור דרך מצרים. ואפשר לומר שיש כאן תהליך של הפיכה לעם עובדי ה' שהיה צריך לעבור דרך מצרים, ולהיקרע מתוכם.

כך יש מחלוקת במדרש במכילתא האם לקיחת השה נועדה להעניק לבני ישראל זכויות כדי שיזכו להיגאל ממצרים (עבדים היינו) או כי היו משוקעים בעבודה הזרה של מצרים (עובדי עבודה זרה היו). אינני בטוחה שממש עבדו עבודה זרה, כמו שהיה נדרש תהליך של קריעה מעם עובדי עבודה זרה, והבנה שאנחנו עם אחר. שבניגוד לפרעה, ה' ימלוך לעולם ועד. [בהמשך התורה כמעט ולא נמצא את מלכות ה', כי הדגם המועדף יהיה דגם הורי, אבל ביחס לפרעה, ה' הוא המלך]. 

הבחירה של ה' בישראל כעם, יחד עם דחיית המצרים ועולמם, והדגשת כוחו של ה', הם לא רק חלק מסיפור הגאולה, הם חלק מסיפור האמונה. 

לפי