פרשת אחרי מות - הרצון בבשר
מצווה
אחת בפרשתנו מסבירה הרבה מהלך הרוח של בני ישראל במדבר. אנו מגלים (לפי הפירוש
הרווח) שלבני ישראל נאסר לאכול במדבר בשר סתם. אם רצו בשר, רק במסגרת קרבן שלמים.
מצד אחד, זה פרט הלכתי קטן ולא ברור מה המשמעות שלו. מצד שני, כשמצרפים את איסור
אכילת בשר התאווה לתפריט היומי של אכילת מן שיורד משמים, מגלים שמזונם של בני
ישראל לא בידם בכלל. הם מקבלים אוכל מהקב"ה פעם ביום, וגם אם יחליטו להכין
משהו "משלהם" הוא יצטרך לבוא, למעשה, משולחן גבוה.
אנחנו
לא תמיד חושבים על כך שאוכל מעיד על מערכות יחסים - האם מדובר על תלות או על
עצמאות. כשבני ישראל יכנסו לארץ, הם יהיו חקלאים, יגדלו גם פירות וירקות, וגם בשר,
ויקבלו החלטות מתי ואיך וכמה לאכול מכל דבר. אבל במדבר הם תלויים לגמרי
בקב"ה. אפילו סטייק צריך לעבור דרך המשכן. כשבנ"י יתמרמרו בספר במדבר
שאין להם בשר לאכול, הם בעצם יתמרמרו על החיבור האינסופי לקב"ה. זאת תהיה
קריאת עצמאות מסוימת. אלא שבתור עם שהוא עדיין קצת ילד, גם את זה הוא יעשה בצורה
של תלונה ו"מי יאכילנו בשר". וכשהוא יקבל את הבשר שלו, גם אותו הוא יקבל
מהשמים, והוא יראה עד כמה הוא לא מצליח לשלוט על הכמויות ולהיות שקול ואחראי
בצריכת אותו בשר.
בני
ישראל במדבר מתחנכים להבין שהלחם שלנו הוא משמים. זה יקח זמן, וגם ישכח לאחר זמן.
וזה תהליך שאיננו פשוט, לגלות שאנחנו לא מסוגלים הכל לבד, ולא הכל משלנו. אבל זה
חינוך שחייבים לעבור לפני שיהיה אפשר להגיע לעצמאות מלאה, שבאה לידי ביטוי בהחלטה
עצמאית לגמרי (שכוללת גם לא מעט עבודה) על התפריט.
תגובות
הוסף רשומת תגובה