פרשת אמור - גבולות הכעס והמריבה

 

בסוף פרשת אמור התורה מספרת סיפור אודות בן של ישראלית ומצרי שרב עם בן ישראלית וישראלי ומתוך כך הגיע לנקיבת שם ה' וקללתו. באופן מפתיע יחד עם דין המגדף, התורה מתארת באופן כללי את הדינים שקשורים לאדם שמכה אדם אחר, שפוגע בו פיזית בלי להרוג אותו או פוגע בבהמה.

מה הקשר בין הדינים הללו? מדוע התורה מחברת ביניהם דווקא.

ראב"ע ופרשני פשט אחרים רומזים להקשר של הסיפור. האנשים כאן הם ניצים. לפי ראב"ע, הם גם היכו אחד את השני. אפשר להרחיב את דבריו ולהגיד, שהעובדה שהם היו ניצים מזכירה את המקומות האחרים בתורה שמתייחסים לאנשים ניצים (השוו ר"י קרא).

בספר שמות אנשים ניצים פוגעים בטעות באשה הרה, ובספר דברים מסופר על אנשים ניצים, כשאשת האחד באה להציל אותו על ידי פגיעה במבושיו של רעהו. האשה החכמה מתקוע בספר שמואל מספרת סיפור על שני אחים ניצים שהאחד הרג את רעהו, ורומזת בסיפור הזה גם לקין והבל. כלומר, פעמים רבות כשאנשים רבים הם מגיעים לפגיעה זה בזה, בין בפגיעות גופניות או במוות, או באנשים תמימים שעומדים מהצד.

התורה גם מספרת לנו כיצד בספר שמות, כשמשה פוגע בניצים מין אלו, ומנסה למנוע מהאחד להכות את רעהו, הרשע מפנה את כעסו דווקא כלפי משה, שמנסה לתפוס כאן עמדת הנהגה וקורא: "מי שמך?!". גם על דתן ואבירם נאמר "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'". הכעס כלפי ההנהגה האנושית תופסת לבוש גם ככעס על ההנהגה הא-להית ולהפך.

פרשתנו מנכיחה את מגוון הפעולות שאנשים עלולים להגרר אליהן מתוך ניצות ומריבה – פגיעה ברכושו של האחר, בגופו של האחר או בנפשו ועד יציאה נגד ה'אלהים', בין אם מדובר בדיינים ובין אם מדובר בקב"ה, כפי שקורה בפרשתנו.

בכריכת הדברים הללו יחד, יש שיראו כאן את ענוותנותו של הקב"ה, שכורך את הפגיעה בו עם פגיעה באחרים (ר"י בכור שור). יש שיראו כאן הדגשת הקשר דרך צלם א-להים שבאדם (רד"צ הופמן), ויש שידגישו שהוצאת בן המצרי להורג לא מלמדת על יחס מיקל לחייו של גר, וכל פגיעה בנפש גוררת ענישה (שד"ל, נצי"ב). 

יחד עם זאת, אפשר לומר שיש כאן הגדרה של גבולות הגזרה של מריבה. אפשר לריב אבל לא לפגוע. אפשר להיעלב, אפילו להוכיח את הרע כדי לא לשנוא בלב, אבל צריך למצוא פתרונות למחלוקות שלא כוללות שבירת האדם או שבירת כלים.