פרשת שלח לך - מניעים טובים ורעים למעשים רעים

 

מה יותר קל לנו לחשוב – שהמרגלים היו אנשים רעים? או שהיו להם מניעים טובים? האם יותר קל לנו לראות אותם כמי שהיו בעצה הרעה מראש, שלא רצו שישראל יכנסו לארץ, שראו את ארץ ישראל בעין רעה, ואת התפקיד הרם שלהם במדבר בעין יותר טובה? כאלו שרוצים כח ושלטון, ומוכנים שעם ישראל כולו ישלם את המחיר? או שמא קל לנו יותר להסתכל עליהם כמי שרצו להישאר ולחסות בצל השכינה במדבר, שמה שהם חיפשו זה רוחניות, וה"פיזיות" הארצית של ארץ ישראל איימה על העולם הרוחני הזה? האם קל לנו יותר "לבלוע" מרגלים כאלו? או אולי אנחנו בכלל מעדיפים לראות אותם לא כרשעים גדולים ולא כחסידים שוטים, אלא כאנשים מורכבים שפחדו ממה שראו עיניהם, ושהדינמיקה שנוצרה בעקבות הדיווח שלהם גררה אותם מדחי אל דחי?

בשבועות האחרונים מתקיימים בבית שלנו לא מעט דיונים ביחס להערכה שלנו את המנהיגים שלנו, ואת מנהיגי המחאות השונות: האם הם תאווי שלטון שמוכנים לעשות הכל כדי להישאר בשליטה? או שמא אידיאלים גדולים מנחים אותם, והם משוכנעים בצדקת דרכם כל כך שהם לא רואים איך חלק מהמעשים שלהם דופקים כאן את העסק? או שמא יש כאן דינמיקה מורכבת מחששות ומפחדים אישיים, שמתפתחת לכדי סחרור מסוכן שיוצא מכלל שליטה?

בפועל, בסיפור בתורה המרגלים נענשו קשות, ואת המחיר של מה שהם התחילו שילם העם כולו. הבכיה שלהם מתחברת לבכיה לדורות של דינמיקות דומות בחורבן הבית. התורה לא מספרת לנו על הלמה, אלא בעיקר על התוצאה. יצירת מרמור גדול בעם, יציאה נגד היעוד המשותף של העם וכפירה בסיפור ההסטורי של עם ישראל, ובכל מה שעברנו יחד עד כה.

בתוך כל הסחרור הזה, אני חושבת שאחת השאלות המרכזיות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, זה האם המעשים שלנו נועדו להטות את הכף לטובתנו / לטובת הרעיונות שלנו בטווח הקצר, או שהם נועדו לייצר פה חברה טובה ותקינה בטווח הארוך. אני יודעת שההתלבטות הזאת לא קלה (ומי אמר שיהיה בכלל טווח ארוך), ובכל זאת... מבינה את מי שפועל אחרת, אבל מחזיקה את ידיהם של אלו שפועלים לייצר פה משהו שיאפשר לכולנו לחיות יחד לאורך ימים ושנים.