פרשת בלק ופנחס - האינטרס של זמרי בן סלוא
מה
היה האינטרס של זמרי בן סלוא? אם לחטוא, למה בכיכר העיר?
התחושה
שלי היא שבני ישראל פורצים כאן גדר רציני בכך שהם פונים לבנות מואב (ומדין). אני
מניחה שלפריצת הגדר הזו היו שלבים. מבחינת המואביות - קודם הן קוראות לעם לאכול,
ורק אחר כך לזבוח לאלהיהן. יש להניח שגם המראה שלהן היה חלק מהסיפור, גם אם להן
עצמן זה לא היה מודע.
ומבחינת
עם ישראל זה התחיל עם זה שסוף סוף הם יכולים "לצרוך תרבות", לצאת לראות
חבר'ה, לראות עולם, לראות מקום מיושב, להיזכר מה זאת ציוויליזציה. אחר כך הם נזכרו
שציוויליזציות כוללות גם נשים נחמדות, והם סה"כ רצו להכיר אותן, ואז רצו
יותר, והנשים הללו רצו להכיר לבחורים הנחמדים את התרבות שלהן והאמונה שלהן וכו'.
איפשהו (אני מקווה שדי בהתחלה) אני בטוחה שאנשים בעם לא התלהבו. מתישהו התחילו
קולות ציקצוק למיניהם. אולי היו כאלו שהבינו את פוטנציאל הנזק ופרשו. אבל יש להניח
שהיו לא מעט שרצו להמשיך. חלקם פשוט הדפו את הצקצוקים ועברו הלאה, אבל אחרים... הם
היו צריכים להרגיש טוב עם עצמם. אז הפכו את זה לאידיאל. התחילו להעלות טיעונים מול
משה רבינו. אבל הדרך הטובה ביותר, זה להצהיר על זה בגלוי. אם תרצו, אולי זה מעין
"מצעד גאווה" ראשוני כזה. להראות שלא מתביישים, ולא אתם תגידו לנו מה
נכון ומה לא, ומה סה"כ עשינו, וכבר שנים אנחנו הולכים כמו מטומטמים במדבר,
ו"משה רבינו" כבר אמרנו?
ודווקא
זה מה שהכניס הרבה מהעם במבוכה, הגאווה הזו, הבטחון העצמי. המקום בנפש שחייב
להרגיש טוב עם עצמו, אז אם כבר חוטאים - להפוך את זה לאידיאולוגיה. ואז זה מערער
על תחושות של שחור לבן וטוב ורע. ובאמת מכניס המון מבוכה.
בשולי
הדברים: כבר הרבה זמן אני מהרהרת בכך שהרבה מהדיון בימינו לא נעשה דרך ההגיון אלא
דרך ההגחכה וההנכחה. אי אפשר להתווכח אז קוראים לאנשים בשמות. או מתייחסים אליהם
בזלזול. או תולים שלטי חוצות או עושים מצעדים. משתמשים במילה "נורמלי"
לכאן או לכאן. באופן מסוים, כך דרכו של חינוך. כשאנחנו סולדים ממשהו, אנחנו משדרים
לילדים שלנו שזה לא לגיטימי, אפילו בלי להסביר להם. וכשאנחנו מתגאים בו, אנחנו
הופכים אותו ללגיטימי. והדבר קורה היום בצורה מפוצצת במרחב הציבורי. לכל הכיוונים.
רק חבל בעיני שהשיח היום הוא הרבה מאוד-מדי כזה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה