פרשת חוקת - סוגים שונים של קידוש השם

 סיפור חטא מי מריבה מציף בפנינו את המושג 'קידוש השם'. משה ואהרן נענשו בשל הבעת חוסר באמונה "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", אשר פגעה באפשרות של השם להתקדש בקרב בני ישראל. מכאן משמע, שה' נקדש בקרב בני ישראל על ידי הבעת אמונה של עמו או נציגיהם. בויקרא כ"ב, קידוש השם נעשה באמצעות קיום המצוות: "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם". קיום מצוות, קבלת מרות, הבעת אמונה, הם כולם מרכיבים חשובים בקידוש השם, ולכאורה החסרון שלהם בסיפור מי מריבה גרם לכך ששם ה' לא יתקדש.

אלא שבפסוקים הבאים נאמר: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל ה' ויקדש בם". אם כך, האם  שם ה' נקדש או לא?

ניתן לראות שבתורה האחריות על קידוש שם ה' מתחלק בין ה' לבין העם. ה' מקדש את שמו ומביא להבעת כבוד לעיני הגוים – "ואכבדה בפרעה". הוא עושה זאת באמצעות ניסים ובאמצעות מעמדו של עם ישראל (ולכן אם עם ישראל ימות במדבר שם השם(?) יתחלל, ומה יגידו הגוים?). אבל בני ישראל מקדשים את שם ה' במסגרת עם ישראל על ידי קיום מצוות והבעת אמונה. ומה קורה כאשר בני ישראל לא מקדשים את שם ה'? הוא "נאלץ" לעשות זאת בעצמו, על ידי הענשת החוטאים: "בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד" כפי שנאמר ביחס לבני אהרן.

גם כאן, כאשר משה ואהרן הביעו חוסר אמונה בה' (או לא הביעו מספיק אמונה בו), ה' מעניש אותם, ובכך הוא מקדש את שמו בעצמו.

אמנם הדבר הזה מייצר מלכוד במערכת – אם בני ישראל חיללו את שם ה' יותר מדי באמצעות חטאיהם, ה' נאלץ לקדש את שמו על ידי הענשתם, אבל אז שמו מתחלל לעיני הגוים, כי מעמדו של עם ישראל יורד...

בתקופת חז"ל, לאחר שכבר נגזרה גלות, עם ישראל לוקח על עצמו את התפקיד לקדש את שם ה' לעיני הגוים, באמצעות מסירות נפש על המצוות, גם כלפי העמים שמסביב. כאשר עם ישראל אינו מקדש את שם ה' בקרב ישראל, ה' עושה זאת. וכאשר שם (השם?) אינו מתקדש לעיני העמים, אנחנו נכנסים ולוקחים אחריות.

אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו שם (השם?) חוזר ומתחיל להתגדל באמצעות מעמדו של עם ישראל וניסי החזרה לארץ, ולוואי שנשכיל לקדש את שמו גם דרך קיום תורה ומצוות.