פרשת פנחס - אהבה שתלויה בדבר?

 בתחילת פרשתנו פנחס מקבל שכר על מעשה הקנאות שלו - "ונתתי לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". יש שני פירושים עיקריים בנוגע להבנת השכר שפנחס מקבל. לפי רש"י, בעת משיחת אהרן, נמשחו רק הבנים שלו, ולא הנכדים, וממילא פנחס עוד לא היה כהן בכלל. הוא זכה לכהונה בעקבות מעשה הקנאות. באופן דומה, רש"י מפרש שהכהונה ככלל הגיעה לשבט לוי (ומתוכם לכהנים) בזכות הקנאות שלהם במעשה העגל.

לפי הרמב"ן, השכר הוא ברית השלום שנוסף לברית הכהונה (ואחרים סבורים שהוא זכה לכהונה גדולה). לפי דבריו, לא נראה שכהונת פנחס התחילה כאן, אלא היתה כלולה בכהונת בני אהרן בכללותם. לפי הרמב"ן, הכהנים כלל לא נבחרו בעקבות חטא העגל, והבחירה בהן נעשתה עוד קודם, ולא היתה קשורה למעשה זה או אחר.

שתי התפיסות אודות בחירת הכהנים בכלל, ואודות שכרו של פנחס בפרט, נבדלות בשאלה האם הבחירה קשורה למעשים, או שהיא בחירה "מהותית" ופנימית, שלא קשורה למעשה זה או אחר. באופן דומה התורה מציגה מחד את הבחירה באברהם אבינו כבחירה נטולת הקשר, אולי כדי לומר שהבחירה היתה "לא תלויה בדבר", ומאידך, המדרשים מחפשים את אותם המעשים שעשה אברהם שיצדיקו את הבחירה בו.

גם בנוגע לסגולת עם ישראל בכלל מצאנו את הדרישה לעשות מצוות כדי להיות קדושים, לצד הדרישה לקיים מצוות כי אנחנו (כבר) קדושים.

למעשה, אלו שתי צורות התייחסות לבחירה הא-להית, וגם שתי תודעות נפשיות – האם לקבל את הבחירה כנתונה, ולנסות להעניק לה משמעות, או לחפש כל הזמן את ההצדקה לבחירה הזאת. מצד אחד, אנחנו רוצים לדעת שהבחירה הא-להית היא תמידית ובלתי משתנה, ומצד אחר, יש רצון לדעת שהבחירה הזאת איננה שרירותית, אלא מבוססת על משהו "מוצדק". התורה, למעשה, מביאה שתי הקולות הללו בו זמנית. כמו הורים שאוהבים את כל התכונות הנהדרות שיש בילדיהם, אבל בעצם גם אוהבים אותם בלי סיבה, פשוט מעצם היותם הילדים שלהם.