פרשן-Data

  פרשת השבוע מפגישה אותנו עם דין עיר הנידחת - עיר שלמה שנחשדת ששוכנעה לעבוד עבודה זרה. אפשר לראות כמה חידושים בפרשיה זו - הרס עיר שלמה בעקבות התפתתות לעבודה זרה, והצורך לבקש רחמים על מי שנאלץ לבצע גזר דין כזה. אך בעיני החידוש הגדול של פרשה זו היא החשיבות לדרוש ולחקור היטב. פעמים רבות דברים שקורים רחוק מאיתנו נתפסים באופן שלילי מחוסר ההיכרות עם המציאות. התורה ערה לפרשנות השלילית שיכולה להינתן לדברים מתוך שמועות ומתוך ריחוק. הפרשנות השלילית יכולה להתעצם כשהדברים קורים בשבט אחר. דוגמה תנ"כית לסיפור דומה ל"עיר הנידחת" הוא הסיפור על שנים וחצי השבטים שבונים מזבח גדול למראה על הירדן. כשבני ישראל, שהרגע הורישו עובדי עבודה זרה מהארץ, שומעים על כך, הם מיד מפרשים זאת באופן שלילי - כמרידה בקב"ה שתוביל לענישה קולקטיבית של העם כולו. לצד החשד הזה, בני ישראל דואגים לשלוח משלחת בירור, שמגלה שההפך הוא הנכון. לפי שנים וחצי השבטים, המזבח נועד לחבר בין השבטים לבין עבודת ה' וההיסטוריה הקולקטיבית בארץ. מה שנתפס כמרידה וכניתוק, היה למעשה דרך לייצר חיבור והמשכיות. מה שהיה יכול להפ...

  מהו "הישר בעיני ה''? בפרשה שלנו משה מזהיר ומאשים את העם באופן מפתיע "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו". כאילו שעם ישראל (ומשה), ערב הכניסה לארץ, עושים "מה בראש שלהם". זה אף נשמע שלילי. מתוך ההנגדה בפסוקים לזביחה במקום אחד "אשר יבחר ה'", חז"ל למדו מכאן היתר במות (מוגבל בזמן, עד בחירת המקום כשיגיעו "למנוחה ולנחלה"). אבל רשב"ם סבור שהכוונה לנגישות תמידית למשכן, שנע איתם ממקום למקום. כלומר, נגישות לקודש ולרוחניות היא "איש הישר בעיניו". מעניין להשוות את הפסוק הזה לפסוקים בסוף פרק י"ב – "כי תאוה נפשך לאכל בשר... רק חזק לבלתי אכל הדם... לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'". משמע מכאן שקודש תמידי, משכן "בחצר האחורית", עבודת ה' (דרך קרבנות) נגישה וזמינה הם "איש הישר בעיניו". אבל מה שישר בעיני ה' זה שאדם מתאוה לאכול בשר, ואוכל אותו, תוך כדי הקפדה על אי אכילת הדם. נראה מכאן ש"הישר בעיני ה'" הוא קיום מצוות באופ...

  בנאומיו של משה לקראת הכניסה לארץ הוא מתייחס לחשש הגדול מפני הגאווה שעשוים לחוש בני ישראל כשיכנסו לארץ ישראל. גאווה אחת היא גאווה בהישגים החומריים, בין אם נפלו להם משמים: "ערים גדולות וטובות אשר לא בנית" (שהוזכרו בפרשת ואתחנן), ובמיוחד בהישגים שהם עמלו וטרחו עבורם: "ובתים טובים תבנה וישבת" (בפרשתנו). בשני המקרים יש חשש של שכחת ה', בין אם כי מצאו את הכל מוכן ובין אם כי בני ישראל הכינו דברים בעצמם. משה רבינו מזכיר: "וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנותן לכך כח לעשות חיל". סוג אחר של גאווה הוא גאווה בהישגים הרוחניים. לאחר שמשה טרח וקבע שזכיה בארץ ישראל תלויה בקיום מצוות, בני ישראל עשויים לחוש שאם אנחנו זוכים בארץ כנראה שאנחנו צדיקים, ובוודאי טובים יותר מאחרים. משה מדגיש, שאולי האחרים גרועים מאתנו: "וברשעת הגוים ה' מורישם מפניך" אבל זה עוד לא אומר ש"בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת". משה מזהיר שגאווה רוחנית, שהמחשבה שאנחנו לא יכולים לחטוא ואנחנו בהגדרה צדיקים, היא בעייתית ביותר. בהמשך הפרשה הוא יזכיר לנו את החטאים הללו, כדי ל...

  פעמים רבות האמנות היא גם פרשנות. אנחנו רגילים לחלק את עשרת הדיברות לחמשה דיברות של "בין אדם למקום" וחמשה של "בין אדם לחברו" כאשר כיבוד הורים נמצא על קו התפר בין שני התחומים, אבל משויך ל"בין אדם למקום". התודעה הזאת קשורה לחלוקה של חמישה-חמישה, אבל היא גם מבוססת ומחוזקת באומנות היהודית שאנחנו פוגשים בבתי כנסת רבים. הבעיה בחלוקה הזאת, בין היתר, באה לידי ביטוי באמנות, כשאת האיסורים "לא תרצח", "לא תנאף", לא תגנוב" אפשר לכתוב יחסית בקלות, ואילו המלל של "בין אדם למקום" מקוצר מחוסר מקום. פתרון לבעיה הזאת ראיתי על פרוכת שמוצגת היום במוזיאון ישראל, שם מצוייר על "הלוח הימני" את הדברות של "אנכי ה' א-להיך" ו"לא יהיה לך א-להים אחרים על פני". שאר הדברות הוכנסו ללוח השמאלי. יש הרבה חן בחלוקה הזאת. היא מציבה מצד אחד את יסודות האמונה, ומצד שני את ההשלכות של היסודות הללו. היא גם מצליחה לחלק את המלל בצורה יותר שיוויונית בין הלוחות. בעצם, אפשר לומר, שיש בעיה "מובנית" בפער שבין המצוות שביני...

  אין כמו פרשת ואתחנן להדגיש את האנושיות של בני אדם. משה מתחנן להיכנס לארץ למרות שה' כבר אמר לו שלא יוכל. אך אנושי הוא שירצה לראות את הארץ הטובה שה' הבטיח לבני ישראל, והוא נדרש למאמץ על-אנושי לקבל את החלטת ה' שתפקידו בעולם נגמר, ומישהו אחר יכניס את ישראל לארץ. מתוך הבנה נוספת של אנושיות האדם, משה מעניק לבני ישראל כלים להתמודד עם האתגרים שעמם יפגשו בארץ. לפעמים, כשאנחנו בתוך חוויה עוצמתית וחזקה, אנחנו משוכנעים שהדבר הזה ילווה אותנו תמיד. כמה פעמים אנחנו שומעים: "את זה אני לא אשכח בחיים!". ואכן, אנחנו נוצרים בזכרוננו אירועים רבים. אבל החדות שלהם והפרשנות שלהם משתנה עם הזמן ועם הצטברות חוויות נוספות. משה נותן כלים להתמודד עם השכחה הזאת ועם הפרשנות המחודשת של האירועים. אחרי איזכור עשרת הדברות, משה מדגיש לא רק את התכנים אלא גם את החוויה ואת משמעותה - ראינו דברים, חווינו דברים, אבל הם לא היו בעלי דמות ותמונה. חוויית הקושי עם ההתגלות הגלויה היא זו שהולידה את הבקשה למתווך שיעביר לנו את דבר ה', בלי לשמוע את ה' ישירות. לימים, כשירצו מפגש ישיר עם ה', או חלילה...

  אחת הקושיות של פרשתנו (שהיא בעצם מתחילה כבר בספר במדבר, אבל פה זה יותר בולט) זו השאלה מדוע נכנסו לארץ ישראל ממזרח ולא מדרום. לכאורה, לבני ישראל היו מספר הזדמנויות להיכנס מדרום, כשם שגם המרגלים נכנסו לארץ מדרום. גם המעפילים ניסו להיכנס במסלול של המרגלים, וגם המלחמה נגד מלך ערד היתה מכיוון דרום לצפון, ואם רק היו ממשיכים (בהנחה שהסיפור מסופר במקומו הכרונולוגי הנכון) היו יכולים להיכנס ולהמשיך בכיבוש צפונה. במקום זאת, הם נדרשו לפנות מערבה, ומכיוון שאדום לא אפשר לישראל לעבור בארצו, נדרשו לרדת דרומה-מזרחה-צפונה. וכל זאת, כך נראה, רק כדי שיוכלו להיכנס ממזרח למערב לתוך ארץ ישראל. הדבר הזה אומר דרשני. אפשר לומר שכשם שה' לא נחם דרך ארץ פלשתים, כך בחר לא להוביל אותם דרך ארץ עמלק. יתכן שהכניסה מדרום היתה מקשה על המשך כיבוש הארץ - בגלל הארץ היבשה, ובגלל האויב הקשה יותר. ועדיין זה קשה. האויב הקשה עומד כנגד ה', לא פחות מהכנעני והאמורי. וזה לא שארץ יהודה היא פחות אטרקטיבית מהערבה. למעשה, נראה שהכניסה לארץ משחזרת את הכניסה לארץ של בני יעקב. אמנם, על הזיהוי של גורן האטד "בעבר הירדן" י...

  כשאנחנו נתקלים באנשים שמפחדים לעשות דבר מה אפשר להגיב בצורות שונות: אפשר לכעוס, אפשר לוותר, אפשר להבין ואפשר לעזור להתמודד. בין היתר, הדבר תלוי בהקשר של הדברים. בספר במדבר, בפרשת שלח-לך, גילינו שכשבני ישראל פחדו מהכניסה לארץ בעקבות דברי המרגלים, הם גם התמרדו נגד ה' וביטלו הן את הניסים הגלוים שראו עד כה והן את הזכות שבעצם היציאה ממצרים. בגלל התגובות הללו שנלוו לפחד, התגובה הא-להית היתה של כעס (וענישה), וגם של וויתור. מפחדים להיכנס לארץ? לא צריך. אפשר גם להישאר במדבר. אבל בפרשת דברים, עם דור אחר, התגובה וההתמודדות עם הפחד מפני הענקים והערים הגדולות והבצורות בשמים הן אחרות. משה מבין את הפחד, ועוזר להתמודד איתו. קודם כל, הוא מוכיח להם שוב את כוחם של ישראל - בעזרת ה' - לכבוש עמים גדולים וענקים, את ארץ האמורי ואת ארצו של עוג מלך הבשן האימתני. לצד ההכרה בפחד, משה מנסה להראות לעם, באמצעות דוגמאות ממשיות מההיסטוריה הרחוקה והקרובה, שכל עם שה' רצה שינחל את ארצו (ואף להוריש ענקים) הצליח לעשות זאת, ועמים שלא היו אמורים לירש חבלי ארץ של עמים אחרים לא הצליחו. על הדרך אנחנו מגלים את ...

  #פֻּשׁ_שבוע לפרשת דברים: מכירים את זה שאתם מתנהגים באופן נחמד, אם כי לא הכרחי, לאנשים אחרים, שאולי זה לא מגיע להם?  מצד אחד, יש איזה מקום שהצד השני יכיר בכך שנחמדים אליו וזה בכלל לא הכרחי. מצד שני, הארת הנקודה הזו פוגעת בנחמדות. להגיד "אני נחמד אליך למרות ש..." / "אני מתאמץ עבורך במיוחד חרף..." מקהה את העוקץ, ומוריד את הערך של עצם המאמץ. אבל מצד שני, קשה להעריך את אותה נחמדות בלי להבין שהיא לא מובנת מאליה. לפעמים האדם עצמו, שעושים כלפיו את החווה יודע להעריך את מקומו ואת ערכה של המחווה. ולעתים, נדרשת עין חיצונית להאיר שהיה כאן מעשה יוצא דופן ובעל ערך. נדמה שיש בכך הסבר לפער, לכאורה, בין פשוטו של מקרא לבין דברי המדרש שרש"י מצטט. התורה פותחת ברשימה של שמות של מקומות, שמגדירה את המקום או המקומות שבהם משה רבינו נאם לבני ישראל בסוף שנת הארבעים ליציאה ממצרים. אבל רש"י מזהה כאן רמזים לחטאים השונים של בני ישראל במדבר: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן את כל המקומות שהכעיסו ישראל את המקום, סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל". לפי רש...