מחשבות על סליחה ומחילה
לפעמים
נדמה שלסלוח זה אובר-רייטד
*
כשהייתי נערה התארחתי פעם אצל חברה, ויצא שהיא סיפרה לי שהיא לא אומרת את הנוסח של
"הריני מוחל/ת וסולח/ת" לפני השינה. מישהי מאוד פגעה בה, והיא לא סולחת.
מכיוון שהחברה היתה אחת הנערות המתוקות והנחמדות שהכרתי, ממש הופתעתי, איך היא
יכולה לסחוב כאלו רגשות קשים.
*
באותה תקופה היה אדם שדי מירר לי את החיים בהקשר מסוים. במשך שנים (!) כל לילה
לפני השינה הייתי סולחת לו. כל לילה מחדש [מה שמזכיר את האיש שפגשנו פעם
בחו"ל שסיפר לנו ש"לעשות עליה" זה קל, הוא כבר עשה את זה שבע
פעמים]. אני לא זוכרת מתי זה קרה שפשוט הפסקתי לסלוח והתחלתי לשכוח.
*
לפני כמה זמן שוחחתי עם אחת הבנות שלי על ההבדלים בין סוגי טיפול שונים, ובאופן
ספציפי בין CBT
שזה טיפול קוגניטיבי התנהגותי לבין DBT שזה טיפול דיאלקטי התנהגותי. בשניהם הטיפול
מתרכז גם בשינוי התנהגותי ויצירת התנהגויות חדשות להתמודד עם סיטואציות, אבל אחד
הבדלים ביניהם (באופן גס) הוא שבCBT מנסים לשנות צורת חשיבה, ולבחון איך אפשר
לחשוב על דברים אחרת, בעוד שבDBT מנסים תוך כדי גם לקבל את צורת החשיבה של
המטופל ומשקיעים מאמצים בתיקוף הרגשות והבנתם וקבלתם. כשאדם גם ככה מרגיש דפוק על
החיים, להגיד לו שהוא גם חושב באופן עקום לא ממש מועיל... באותה הזדמנות חשבתי
שאני מהאנשים שרק צריכים להגיד להם למה האדם השני פעל כמו שהוא פעל, ולמה הבנתי לא
נכון את הסיטואציה וכבר אני ארגיש טוב יותר, אבל בהמשך הרהרתי בכך שזה לא מדויק. גם
אני צריכה לתת מקום ולגיטימציה לרגשות הפגיעות שלי.
*
לפני כמה זמן, כשהייתי בעמדת סמכות כלשהי וניסיתי לקדם איזשהו פרויקט, אחת הנשים
באותה מסגרת מאוד פגעה בי כשהיא שמחה לאידי שהפרויקט לא הצליח. מכיון שהייתי בעמדת
סמכות, ואולי גם מתוך ההלם, הייתי בטוחה שלולי היא עצמה נפגעה ממני, לא היתה תוקפת
אותי בצורה כזו. כך שבהמשך לדבריה מצאתי את עצמי מתנצלת על הרגשות שעוררתי אצלה. לאחר
מעשה קלטתי שהיה אמור להיות גם מקום לרגשות שלי, לפני שהייתי יכולה לתת מקום
לרגשות שלה. אולי היה נכון יותר לומר לה את זה בשלב כלשהו, אבל החלטתי שאני לא
צריכה לסלוח, אני יכולה להתאמץ לשכוח.
*
מפעם לפעם אני שומעת את הביטוי ש"לסלוח זה בשבילי", "אני סולחת כדי
שאוכל לעבור הלאה". אבל אני גיליתי, שאצלי הצורך לסלוח נותנת שליטה גדולה מדי
לאחרים עלי. היא לא מאפשרת לי לעבור הלאה. הם ממשיכים במחשבות, ובצורך או רצון שלי
להבין את המקום שלהם, כדי לפייס את הרגשות שלי. אולי זו שליטה מוגזמת. לפעמים,
אולי פשוט נכון יותר לשחרר.
*
המשנה במסכת בבא קמא קובעת שכשחובל משלם על נזקו: "אף על פי שהוא נותן לו אין
נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר (בראשית כ') ועתה השב אשת וגומר ומנין שלא יהא המוחל
אכזרי שנאמר (שם /בראשית כ'/) ויתפלל אברהם אל הא-להים וירפא א-להים את אבימלך
וגומר". המשנה דורשת גם מחילה, וגם לא להתאכזר. ואולי לסלוח זו באמת דרישה
גבוהה. מחילה זו מילה שמוכרת גם מהתחום של דיני ממונות. כשאדם חייב לחברו כסף או
שבועה, החבר יכול למחול עליהם, לוותר עליהם. ואולי 'מחילה' מספיקה. אולי לשחרר את
החוב הרגשי שאדם אחר חייב כלפי זה מספיק, לחתוך את הכבלים, לשחרר את החוב. לא
חייבים לסלוח. לא חייבים לאמץ את נקודת המבט של האדם האחר, או להגיד שמה שעשה היה
בסדר, או לא נורא, או שהוא תיקן מספיק. לא צריך לתת ציונים לאנשים אחרים, אבל אפשר
למחול את החוב, ולנתק את המטען הרגשי שמתיישב על הלב.
*
הדבר הזה קל יותר עם אנשים שאין לנו רצון לקיים איתם מערכות יחסים. אפשר למחול,
לוותר על התביעה, לנתק. אבל אפשר גם לעשות את זה עם אנשים קרובים, לתת להם לשמור
את מה שהם עשו אצלם, בלי לתת לזה להתקרב אלי או להגדיר אותי. ואולי אברהם אבינו
מלמד אותנו גם את הסוד לדבר הזה – להתפלל עבור האחר. מה שיאפשר מחילה, גם אם לא
סליחה, זה קורטוב (ואפילו יותר) של חמלה, של תפילה עלינו ועל האחרים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה