מ'וזאת הברכה' ועד 'בראשית'
אנחנו רגילים לקרוא את התורה בצורה לינארית, מההתחלה לסוף.
אבל החיבור שבין קריאת וזאת הברכה לבראשית בשמחת תורה, מייצרת מעגליות שעומדת על השווה דווקא בין תחילת התורה לסופה.
אפשר לומר שהתורה מסיימת בברכה. משה, לפני מותו מברך את ישראל. אבל התורה גם פותחת בברכה - ה' מברך את העופות והדגים בפריה ורביה, ומברך את האדם ואומר לו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. בשונה מהדגים, האדם יכול לבחור אם יפרה וירבה, ולכן הוא לא רק מתברך אלא גם נאמר לו / הוא מצווה.
אפשר לשים לב לקשר שבין ברכת ה' לאדם הראשון לברכה של משה לישראל. שניהם מברכים בברכת הזרע - "פרו ורבו" לעומת הברכה שהמלחמה בכיבוש הארץ תסתיים במעט אבידות, ושניהם מתייחסים ל"מלאו את הארץ", כשברכת משה מתרכזת בברכה לכבוש וליישב את ארץ ישראל.
למעשה, אפשר לומר שהברכה האולטימטיבית בתורה קשורה לאדם ולמקום - הזרע והארץ. אחרי שהעולם אכזב, הברכה הזו מצטמצמת לאברהם אבינו ("ואעשך לגוי גדול", "לזרעך אתן את הארץ הזו"). שאר העולם ימשיך לפרות ולרבות, ולמלא את הארץ. אבל ברכת ה' תחול באופן מיוחד על אברהם אבינו ועל זרעו.
ואמנם, התורה גם מסיימת בשבר של משה שלא זכה להיכנס לארץ. הוא מברך אחרים, אבל הברכה שלו מצומצמת. כך התורה גם פותחת בתוהו ובוהו של בראשית. חז"ל מתארים שגם הבריאה היא פוטנציאל לא ממומש, ולא כל התכניות הא-להיות לעולם יצאו לפועל. אך גם בפשט, ברור שעצם הענקת הבחירה החופשית לאדם, מאפשרת לתוהו להמשיך, כשהאכזבה היא חלק מובנה מהמערכת.
בהרבה מובנים, נח שבא לנחם, מאפשר לעבור ממצב קללת האדמה, למצב שבו אפשר שוב להשיג ברכה, לממש יותר פוטנציאל. חז"ל אמרו שהמציא את המחרשה. בסופו של יום, הבריאה שהיא גם "טוב מאוד" היא גם חסרה, האדם מאכזב את א-להים, אבל יש בו פוטנציאל. בניגוד לחיות, הדברים נתונים בבחירתו, האם להפוך קללה לברכה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה