קין, הבל ושת - מי הילדים שלנו בשבילנו?
לפני כמה שנים הגעתי לאסיפת הורים של תחילת שנה בבית הספר של אחת מבנותי. המחנכת הסבירה לנו ההורים, שחינוך זה כמו יריית חיצים. כל עוד נכוון נכון ונמתח את המיתר כראוי, כשנשחרר - החץ יעוף ישר לייעודו. באותו רגע המחנכת הזו איבדה את האמון אצלי. המחשבה שאנחנו כמחנכים יכולים "לתכנת" את הילדים היא לפלא בעיני.
בפרשת השבוע, אנו מגלים שתי צורות התייחסות לילדים שאנו יולדים:
יש הורים שמרגישים - "קניתי איש את ה'" - אני יצרתי עם הקב"ה את הילד הזה ("קניתי" כמו ה' קונה/יוצר שמים וארץ, ו"את" כמו בצורה - איתי, איתו שפירושם עימי/עימו). הוא יצירה שלי. אני מעצבת אותו ובונה אותו (וכמובן, ברור שהוא יצא איך שאני רוצה).
לעומת זאת, יש הורים שמרגישים שהם הבל, או שהיצירה הזו היא פלא כמו הבל הפה. מי הם לעומת הילד הזה? הוא קשור אליהם? הם משפיעים עליו? הם יכולים להשפיע עליו? הבל הבלים הכל הבל.
אני זוכרת שבמשך שנים חשבתי שקין יוצא גאוותן, בהמשך לגאווה של חוה כשהיא יולדת אותו, בעוד שהבל יוצא ענוותן, גם כהמשך לחווית הלידה שלו אצל חוה. ואז גיליתי שהרבה פרשנים מדגישים שלא זה ולא זה הוא המשכו של האדם הראשון. ההמשך הוא אצל שת.
ונראה לי שיש שם שילוב: "כי שת לי א-להים". ה' נותן. אבל הוא מפקיד אצלי. יש כאן איזון מסוים בין גאווה הורית לביטול הורי. הילד הוא לא שלי. אבל הוא הופקד אצלי. אחריות בלי בעלות. דאגה בלי מחשבה שהכל תלוי בי, שאם רק אירה נכון את החץ הוא יגיע למקומו. מחויבות לחנך יחד עם אמונה עמוקה בבחירה חופשית של בני אדם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה