פרשת וירא - הבנה מחדש של סיפורים ישנים

תוך כדי העלאת דברי התורה הישנים לבלוג, אני מגלה  שעברתי תהליך תוך כדי העיון החוזר בדברים ישנים שלי.

בפרשת נח התייחסתי בשנים עברו לשאלת ההשוואה בין אברהם לנח, וכמה זה מפריע לי בסה"כ, שעד שאדם הוא צדיק תמים, אנחנו נטפלים ל"בדורותיו". השנה, פתאום הדברים האלו פגשו בי קצת אחרת, כשהרהרתי בשאלה - האם היום היינו רוצים ומצפים מאברהם (או ממשיך דרכו) להתפלל עבור הסדום המודרני - אנשי חמאס / עזה? האם אנחנו ממשיכים לראות בו דגם כשרשעים ממש עומדים מול העיניים שלנו. האם נרצה להציל את כל הרשעים הללו בשביל מעט צדיקים שבתוכם?

[שיתפתי את המחשבה הזאת בשולחן שבת לפני שבוע-שבועיים אז אמיתי (בן רגע לעשר) אמר: "אמא, את יכולה להעביר על זה שיעור!"...]

בהמשך הרהרתי בעוד דברים ישנים שהעליתי מהאוב כדי להעביר לבלוג - בנוגע למאפיינים המיוחדים של העונשים הקולקטיביים בפרקים הראשונים של בראשית. יש לנו בעצם את המבול, מגדל בבל וסדום. השוויתי בין החטאים שבסיפורים הללו, כשלא ברור מה עונשו של יחיד שהיה עושה את אותם הדברים. אם אנשי דור המבול ניצלו נשים ו"לקחו להם מכל אשר בחרו" ובחרו בדרך של חמס, לא ברור שאדם בודד היה נענש על כך במוות. חטא דור הפלגה לא ברור לגמרי, אבל הוא לא מרגיש כמו משהו שאדם בודד היה נענש עליו (גם אם נניח שהיה כאן גם עונש).

ומה עם אנשי סדום? בפרשה שלנו אנחנו רואים את ההתנהגות הברוטלית, המוכנות לאנוס גברים ונשים, אבל בעיקר נבזיות ביחס לאנשים מבחוץ. וכך גם מגדיר זאת הנביא יחזקאל, שעיקר החטא של סדום היה חוסר הכנסת אורחים. לא משהו שבד"כ היינו מחייבים עליו עונש מוות.

ממילא, כתבתי לעצמי בזמנו, נראה שהשיפוט כלפי חברה שלמה עשוי להיות חמור יותר מהשיפוט כלפי יחיד חוטא. אם חברה שלמה רקובה, גם בדברים קצת פחות חמורים, יתכן שה' יחליט שאין לה זכות קיום. התפוצה החברתית, או ההגדרה התרבותית, הופכת לנסיבות מחמירות.

לאור התובנה הזאת, חשבתי מחדש השנה על הדברים, שאולי כאן בדיוק המקום של אברהם להיכנס. אם החטא של סדום הוא חטא ציבורי של חוסר הכנסת אורחים (שיכול להגיע במקרי קצה גם לפגיעה באורחים), אני יכולה כבר לשמוע כיצד אברהם מתפלל על העיר, באמצעות הטענה שבעיר כזו צמחו גם צדיקים. אם יש צדיקים בתוך העיר, התרבות לא פשתה לגמרי, הנגע לא ממאיר, יש עוד סיכוי. אם העונש הוא לא כי הם 'רשעים' באופן מוחלט, אלא תרבות רשעה בעייתית, הצדיקים שבתוכה, שאפשר גם למצוא אותם (והם אינם מסתתרים), מעידים שיש לה עוד סיכוי. בעיר שבה אין אפשרות להיות צדיק (כמו לוט לדוגמה), כבר יש בעיה רצינית.

אם כן, לא חשוב לי להתפלל על רשעי חמאס. הרשע שם הוא מוחלט, ולא יחסי, ולא רק תרבות בעייתית (שאז, ממילא, הדבר היה מסור לשמים, ולא לבני אדם). הייתי שמחה מאוד שצדיקים בעזה ימצאו, וישנו שם את התרבות, בלי שהם ייהרגו.

בינתיים אשאר בתפילה, שהאנשים שלנו (שהם מבחינתי הצדיקים) שנמצאים שם, יחזרו הביתה בשלום, ויתחילו בשיקום הגוף והנפש.