בשלהי פרשות לך לך ווירא - מחפץ לבן אדם

 כשאנחנו מסתכלים על תקופת התנ"ך, אנחנו חשים חוסר נוחות. התורה מקבלת את הרעיון של עבדות, ואפילו רואה את ההצדקה של העבדות הזאת בסיפורי בראשית (מי שלא יודע לקבל סמכות, ולכבד את ההורים, לדורות הבנים שלו יהיו עבדים ויצטרכו לקבל סמכות ולכבד אנשים אחרים).

כך אין לתורה בדל של ביקורת על כמות העבדים והשפחות שיש לאבות, גם אם לנו היום לא נח עם הדבר הזה בכלל. יכולות האמפתיה, והפנמת הרעיון שכל אדם נברא בצלם א-להים מקשים על האפשרות של קבלת עבדים ושלילת החירות של אנשים אחרים. 

אמנם התורה מחנכת ליחס הומני יותר לעבדים ממה שהיה קיים אז, ואפילו ממה שלעתים קיים היום. ואף דואגת שבתוך עם ישראל יהיה סוג אחר של עבדות, שדומה יותר לשכירות. ועדיין, היא מקבלת את העבדות כמוסד.

בתוך המסגרת הזאת, היא גם מקבלת שתפקיד שפחה להרות עבור אדוניה. בין אם האדון דורש מהשפחה להביא ילדים עם עבד אחר, או סתם שומר בעלות על ילדים שנולדים לה. בסיפור הפונדקאות, השפחה מייצרת ילד עבור הגבירה שלא יכולה להוליד בעצמה. דבר זה דומה לפונדקאות, אלא שהשפחה מספקת גם את הביצית. 

הבעיה בסידור הזה, מעבר למה שבעינים מודרנית הוא ניצול של אדם שנברא בצלם א-להים, זה שהאשה הזאת איננה חפץ, ויש לה רצונות משל עצמה. בסיפור של הגר, נראה שהיא מפרה את החוזה הבסיסי בינה לבין שרה, לפיה יש הנחה ששרה היא זאת ש'תיבנה' מהילד שיוולד. כדי שזה יקרה, השפחה צריכה להמשיך לראות בגבירה את הסמכות העליונה. אבל הדבר הזה לא קורה.

נראה שהדבר קשור למה שקורה בין הגר לבין אברהם. אברהם מסכים לשכב עם הגר כדי ליצר ילד עבור שרה (ובמובן הזה, גם אברהם, כמו יעקב בהמשך, יעבור סוג של החפצה). אבל - נראה שאברהם לא "מצליח" לראות בהגר רק כלי להביא ילד לשרה. במקום לבצע מעשה טכני, אברהם חייב לקשר בין הגוף לנפש. ממילא, כשהגר יוצאת מאותו החדר, היא כבר לא שפחה. לא בעיני אברהם (מראש היא היתה שפחת שרה), אבל גם לא בעיני עצמה. ממילא "ותקל גבירתה בעיניה". לו אברהם היה משדר לה את מקומה, אולי היא היתה ממשיכה לאחוז בתפיסה העצמית שהיתה לה קודם. אבל אני מתארת לעצמי, שאברהם לא היה יכול לשכב עם אשה, בלי לראות בה אשה. וכשהגר נכנסת להריון מהמפגש הזה, זה הגולל על מערכת היחסים הקודמת עם גבירתה. כעת היא לא רק שכבה עם אדוני הבית, היא גם תביא לו ילד. 

בהמשך לך שרה תוכל לטעון "חמסי עליך". השינוי במערכת היחסים לא תלויה רק בעצם ההריון, אלא במה שההריון הזה - בזכות היחס של אברהם - סימן עבור הגר. גם הוראת אברהם לשרה, שהגר עדיין תמשיך להיות שפחתה לא מועילה, והגר בורחת. אפילו כשהמלאך ישלח את הגר לחזור לעבדות, השבר קיים.

ממילא, מכאן ואילך, בניגוד למחשבה המקורית, הילד שיוולד לא יהיה הילד של שרה. הוא ישאר של הגר ושל אברהם. הכתובים ימשיכו להתלבט האם הוא בן-אמה, ואז למרות שהוא לא ניתן לגבירה, הוא בעצם סוג של עבד, או שהוא בנו של אברהם, ובכך הוא למעשה חופשי. כשבביתו של אברהם כולם מצווים לעבור ברית מילה, הכתוב מדגיש שגם בני אברהם וגם עבדי אברהם נימולו, ושומר על העמימות ביחס למעמדו של ישמעאל.

אבל בסוף, שרה שתבין שהבן לא יהיה שלה, אבל תמשיך לראות בו בן האמה, תבקש מאברהם לגרש את בנו. הוא יעשה זאת. מבחינתו זה יהיה גירוש, אבל בפועל יהיה בכך גם שחרור. הגר תפסיק להיות אמה, ובנה יקבל את המעמד של נער וילד. הם עוד יעברו הרבה, אבל בסוף, הוא יהיה פרא אדם - אדם חופשי, עם יחוס לאברהם, אבל בלי לירש יחד עם בנה של שרה. 

אז התורה מכירה בעבדות, ולאברהם אבינו יש עבדים. אבל אולי כאן באה לידי ביטוי האנושיות של אברהם, שלא יכל לדעת אישה בלי שהיא תהיה אישה.

לאחר מכן, רש"י בעקבות חז"ל, יבין שבסוף ימיו אברהם יחזור לאותה אשה. כשיהיה בודד לאחר מות אשתו, הוא לא יחפש אשה חדשה, אלא יחזור להגר, שאותה כבר ידע.