פרשת לך לך - תן לי הנפש והרכוש קח לך, בין סדום לאנשי הבליעל

 חז"ל קשרו בין סיפור מלחמת דוד בעמלק (שמ"א ל') לבין מלחמת אברם בארבעת המלכים (בראשית י"ד), בנוגע לדיני חלוקת שלל. הם הבינו שדוד למד מסיפורנו (כמו גם מסיפור מלחמת מדין) שיש לתת מהשלל גם למי שלא לחם בפועל - בסיפורנו "ענר אשכול וממרא המה יקחו חלקם" ובסיפור של דוד "כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלוקו".

נחלקו הפרשנים, הן בפרשתנו והן בסיפור מלחמת דוד בעמלק מה היה התפקיד של אלו שמקבלים את אותו החלק מהשלל, האם מדובר על תומכי לחימה, ששמרו על החפצים או על פתחי מילוט אפשריים (או אלו שנשארו כדי להתפלל), או שמא מדובר על העורף ממש - שלא עשו כלום חוץ משמירת מחנה הקבע (במקרה של אברם) או היו שותפים בגורל (בסיפור דוד).

אני סבורה שהקשר בין הסיפורים הוא אחר. לוחמי דוד החוזרים מן הקרב קובעים: "יען אשר לא הלכו עמי לא נתן להם מהשלל אשר הצלנו כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו". למרות שאפשר לומר שיש הגיון שרק הלוחמים יקבלו מהשלל, הכתוב מתאר אנשים אלו כ"כל איש רע ובליעל". נדמה שהכתוב בא לקשור את האנשים הללו לאנשים רעים אחרים - אנשי סדום, שכן טענתם דומה לטענת מלך סדום "תן לי הנפש והרכש קח לך". נדמה שמלך סדום מבקש לפנים משורת הדין - אמנם אתה יצאת למלחמה ואתה ניצחת, אבל אולי תסכים לתת לנו את הנפש. אבל אברם קובע בתגובה שהוא לא יקח מחוט ועד שרוך נעל. את ההסבר שלו "ולא תאמר אנכי העשרתי את אברהם" אפשר להבין כענין של יח"צ (הסברה...), והבנה שזו התפיסה של מלך סדום. אבל אפשר גם להבין כטענה אמיתית. אברם מאמין שזה אכן הרכוש של אנשי סדום.

מדוע?

כי אברם יצא למלחמת הצלה - הוא יצא להציל את לוט בן אחיו, ואת עירו וכל הנלקחים עמו. כשמגדירים כך את המלחמה, מה שמחזירים, (או 'משיבים' בסיפור אברם או 'מצילים' בסיפור דוד), חוזר למי שהדברים נלקחו ממנו.

נראה לי שזו גם הטענה של דוד כלפי אנשיו. הם לא יצאו לשלול שלל ולבוז בז. אפילו לא כדי להתנקם בעמלק או כדי לכבוש שטחים חדשים. למלחמה הזו היתה מטרה מוגדרת - להציל את מה שנלקח. לא רק שאפשר להבין את זה מההקשר, אלא שזו גם היתה הגדרת המלחמה של ה'. כשדוד שואל אם לרדוף אחרי הגדוד, ואם ישיגנו, הם עונה שכן ומוסיף "והצל תציל".

בסיטואציה כזו, לא יעלה על הדעת שהלוחמים יחזירו לחבריהם ושכניהם את הנשים והילדים, אבל ימשיכו להחזיק ברכוש של חבריהם. מלחמה הצלה לא נוגעת רק לנפש, היא נוגעת גם לרכוש.

ואמנם, לצד הרכוש המוצל דוד ואנשים השיגו שלל נוסף, ש"נהגו לפני המקנה ההוא" וקראו לו "זה שלל דוד". זה אכן היה שלל שהושג במלחמה (ולא הרכוש המוצל). ועם זאת, נראה שדוד נהג בעצמו לפנים משורת הדין. מכיוון שידע שעמלק פשטו גם על הפלשתים וגם על נגב יהודה, הוא דרש מעצמו (גם אם לפנים משורת הדין, שכן מטרת המלחמה לא היתה להציל את הרכוש הזה) את מה שדרש מאנשיו, והלך וחילק מהשלל הזה לישובי נגב יהודה.

לשאלה איך מגדירים את מטרות המלחמה יש חשיבות גדולה, החל מימי אברם ועד ימינו אנו. בתפילה שמנהיגנו ידעו להגדיר נכון את המטרות, ולהשיגם בעזרת ה'.