פרשת וירא - האחד בא לגור וישפוט שפוט?

 

אני זוכרת את החויה כשהבכורה שלנו התחתנה, שפתאום הרגשתי איך ההורות שלי עומדת במבחן. לא בגלל שעברנו לשלב חדש, ולא בגלל שבתנו יצאה מהבית, אלא דווקא בגלל המפגש עם ההורים של החתן שלי. פתאום ראיתי סוג אחר של הורות, וקשר אחר בין הורים לילדים, שגרמו לי לבחון לי את עצמי, איזה סוג אמא אני, ומה טיב הקשר עם הבת שלי, ולמה אצלי...

חברה שסיפרתי לה, אמרה לי, שאכן זו חוויה מוכרת של 'להכניס מראה לתוך הבית'. המפגש עם אחר, ששונה ממנו וקרוב אלינו בו זמנים, גורם לנו לבחינה עצמית, מתוך אותה השוואה. הבחינה העצמית קורית הרבה גם ביום-יום דרך אנשים אחרים במשפחה שנוהגים אחרת מאיתנו ומערערים על סדרי העדיפויות שלנו. וזה קורה לנו במיוחד כשמישהו חדש נכנס לתוך המעגל שלנו, ומערער על המוסכמות.

וכמו במקרים רבים של בחינה עצמית, לפעמים אנחנו נרצה להשתפר ולפעמים אנחנו נהדוף את הגורם הזר שגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו.

השנה, אני מבינה מחדש את דברי סדום ללוט: "האחד בא לגור וישפוט שפוט?!". רש"י הבין שבאמת באותו יום מינו את לוט כשופט עליהם. פרשנים אחרים מבינים את ההאשמה של לוט שהוא רוצה להיות שופט בדברי התוכחה שהוא אומר להם: "אל נא אחי תרעו". אך אפשר, שעצם הדגם האחר שלוט מציב בתוך עיר שיש לה מוסכמות, שם אנשים שיכנעו את עצמם שהם הצודקים ששומרים לעצמם את המשאבים שלהם, ומגינים על עצמם מפני פולשים, ושאר הצדקות, הדגם הזה מערער אותם. מציב בפניהם מראה. מראה מוכיחה ושופטת. גם בלי להגיד כלום, עצם הבקשה לעזוב את האורחים לנפשם, עצם המעשה של הכנסת אורחים, גורמת לאנשי העיר להרגיש ששופטים אותם.

אבל אנשי סדום לא למדו שהמראה יכולה לבחון אותך ובאותה הזדמנות לקדם אותך. או אפילו לחזק אותך בעולם הערכי והמוסרי שבחנת ובחרת. במקום להשתפר, הם החליטו לשבור את המראה, ובכך גם חרצו את דינם.