פרשת ויצא - המוהר - מוסד ישן שמתחדש
מסיפור לבן ובנותיו אני רוצה לקחת פרט שולי, שעשוי לעזור להבין משהו על חז"ל. בשיחה שמנהל יעקב עם נשותיו לפני הבריחה הצפויה, הן תומכות בו ואומרות: "הלוא נכריות נחשבנו לו הלא מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו". רחל ולאה רואות את הניכור ההורי של לבן בכך ש: א. מכר אותן, ב. אכל את כספן. מה פירוש "אכל את כספן"? להבנתי, יש כאן הצצה למוסד המקראי של מוהר הבתולות. בעולם העתיק, גברים הציעו סכומים גבוהים לאבי הנערה כדי שיסכים להשיא אותה להם לאשה. סכום זה הוא סוג של "דמי רצינות" ומעיד על המחוייבות של הגבר לקשר ולדאגה לאשה זו. מה עשה האב עם הכסף? לדעתי, הניסוח של רחל ולאה מעיד שבד"כ הכסף חזר חזרה לזוג הצעיר. ומה לבן עשה איתו? לקח לעצמו והשאיר את יעקב ומשפחתו ללא פרוטה. אילו יעקב לא נשאר כדי "לעשות לביתו" (ובורח עם הרווחים בסוף), היה יוצא רק עם הנשים והילדים וללא אגורה. מילא, שיש במוהר הבתולות הזה, וההסכם של הגבר עם האב, משהו מתחושת המכירה "הלא מכרנו", אך כאשר מתברר שזה לבחון את רצינות הגבר, וכאשר הכסף חוזר חזרה לתוך המשפחה הצעירה, אפשר גם לראות בכך דאגה הורית. אבל כאשר האב שומר לעצמו את הכסף "ויאכל גם אכול את כספנו", מתברר שהוא מתייחס לבנותיו כרכוש, כנכריות.
גם חז"ל הכירו במוהר הבתולות, שמוזכר בחלק ההלכתי של התורה סביב האונס והמפתה שצריכים לשלם את מוהר הבתולות, למרות שאותה האשה - שאיתה יתחתנו - כבר לא בתולה. אצל חז"ל מוהר הבתולות הפך לכתובה. אלא שהם "ניצלו" את מוסד המוהר ועיצבו אותו מחדש. יותר לא משלמים לאבי הכלה ערב החתונה, אלא שומרים את הכסף הזה לסוף. מדוע? כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה (וכדי לעזור לה ביום שאחרי, במקרה שאכן תתגרש או תתאלמן). חז"ל משתמשים במוסד עתיק, שקיבל ביטוי גם בחוקי התורה, אך מעמיקים אותו - לא עוד דמי רצינות בתחילת התהליך (שהומרו בסעודת נישואין גדולה), אלא סכום שנועד לשמור על הרצינות לאורך הנישואין כולן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה