פרשת וישלח - גיד הנשה, הגדה ונשיה

 התורה מספרת לנו שבני ישראל נמנעים מאכילת גיד הנשה כזכר למאבק של יעקב עם ה"איש" במעבר יבוק. איש זה, שמכונה בדברי הושע מלאך, נאבק עם יעקב ואף פגע בכף יריכו. יש כאן תקדים מעניין של בני ישראל שנוהגים מנהג שהוא לזכר מעשה. בין אם נאמר שבני יעקב עצמם כבר נהגו במנהג זה, ובין אם מצווה זו נקבעה מאוחר יותר במעמד הר סיני, ברור שיש כאן חשיבות לסיפור המאבק עם המלאך, וגם לצליעתו של יעקב בעקבותיו. מה ה"מגיד" שהגיד הזה מנסה לספר? מאיזו נשיה אנחנו מנסים להימנע?

בפרשנינו השונים ניתן לזהות כיוון שונים. כיוון אחד, מתייחס למאבק של יעקב עם המלאך כהכנה של יעקב לקראת המאבק עם עשו. חז"ל זיהו את המלאך עם שרו של עשו, עליו "מתאמן" יעקב ובאמצעותו הוא מוכיח את יכולתו – לעצמו ולאחרים - לשרות גם עם אנשים. שליחת המלאך להאבק עם יעקב דומה לשר צבא ה' שנגלה ליהושע לפני כיבוש יריחו כדי לומר "עתה באתי" ולחזקו לקראת הבאות. לפעמים חיזוק מגיע באמצעות כח עזר, ולפעמים חיזוק מגיע באמצעות התנסות בונה.

אם מטרת הגעת המלאך לחזק את יעקב, מדוע יצא כשהוא צולע? ומדוע איננו אוכלים את גיד הנשה? הרמב"ן וספר החינוך מצביעים על ההצלחות החלקיות של אויבנו הבאים להלחם כנגדנו, כשמטרת המצווה להזכיר לנו שבסוף נצא וידינו על העליונה. לאורך כל הדורות, ישנו מאבק מתמשך בין ישראל לעמים, בין הטוב לבין הרע, מאבק כואב שמשאיר רושם. ועם זאת, למרות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, הקב"ה מצילנו מידם. מתברר מדבריהם, שגם כשאנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה, לא נצא בלי נזקים. עצם השליחות שלנו בעולם היא שליחות כואבת ומאתגרת, הזכות לראות פני א-להים ולהתקרב למלאכים נושאת בצדה את האתגר ואת הקושי (והמחיר) של המאבק מול כוחות רעים.

פרשנים אחרים (כדוגמת רשב"ם) לא רואים בסיפור המאבק של יעקב והמלאך חיזוק ליעקב ו"רע הכרחי" של התמודדות עם המציאות. הם רואים במפגש עם המלאך עונש ליעקב על כך שניסה לברוח מהתמודדות, מתוך חוסר אמונה בהבטחת ה' להגן עליו. גם אם אי אכילת גיד הנשה היא זכר להתגברות של יעקב על המלאך, ולנס שה' עשה, הסיפור כולו, ההתמודדות והקושי הם מחיר שיעקב שילם על חוסר האמונה שלו.

אפשר לשלב בין הפירושים הללו, באמצעות השוואת המפגש של יעקב עם המלאך למפגש של משה עם ה' שבא להמיתו, בדרכו במלון, בחזרתו לארץ מצרים. אפשר שגם שם, הגיע ה' לחזק את משה לקראת שליחותו, אבל מלאך מחזק הוא גם בוחן ובודק. המלאך הפוגש את משה בדרכו לייצג את עם ישראל, הוא המלאך שיראה שמשה לא מל את בנו, ולא קיבע את זהותו (שלו? של בנו?) כחלק מהעם הזה. באופן דומה, המלאך שבא לחזק את יעקב בדרך לעמידתו כראש שבט וכממשיכם של אברהם ויצחק, יראה גם את נקודות התורפה של יעקב ויצליח להצביע עליהן, תוך כדי שהוא פוגע בהם. האם נקודת התורפה של יעקב היתה חוסר הבטחון והיכולת לקשור בין עמוד שדרה איתן לבין עמידה איתנה על רגליו (כפי שעושה גיד הנשה שקושר בין עמוד השדרה לרגליים)? או שמא, היתה בעיה בחיבור הצאצאים שלו (דינה, לדוגמה, לפי פירוש רד"ק) לזהות המשפחתית (ואז כף הירך הוא כינוי נקי לאמצעי הרביה)?

לפי ההסבר הזה, המאבק הוא בלתי נמנע, אבל השאלה איך נצא ממנו, קשור לשאלה איך נכנסים אליו. מטיבם של מאבקים, גם כשהם על הערכים הנכונים, שהם חושפים את הפגמים שאיתם אנחנו נכנסים, וכמובן גם את החוזקות. במלחמה מול אויבינו הקמים עלינו בדור הזה, אנחנו נחשפים גם בחולשות שלנו – המאבקים הפנימיים בעם, חוסר איזון ביחס שבין הדאגה לפרט לדאגה לכלל, חוסר עמידה על הזהות הלאומית ועוד. ולוואי שכמו ציפורה, שידעה לתקן את הבעיה כשזיהתה אותו, נדע כאומה לתקן את הבעיות שלנו, להתחזק לקראת המלחמה ברע. נתפלל שנדע לחבק את מחיר הצליעה תוך כדי ההתמודדות, וגם נדע לזכור לספר ולהגיד את הסיפור הלאה, ניתן לו מקום בדברי ימי ישראל, שגם הפגיעה וגם ההצלחה לא ירדו לתהום הנשיה.