פרשת ויחי - האם תיוגים מקדמים אותנו?

 כדתיה בעולם מודרני, גם אני חושבת רבות על היחס בין הערכים שאני סופגת לבין הערכים של התורה. אחד המקומות שבהם אני מרגישה אתגר הוא דווקא בתחום החינוך. אמנם יש הרבה חלקים בתורה בהם אני מזדהה עם המסר החינוכי, וגם עם המתודה החינוכית. עצם העובדה שהתורה נתונה שלבים-שלבים, ולא הכל נוחת על עם ישראל בבת אחת; העובדה שהתורה, לכל הפחות לפי איך שהיא "מציגה" את עצמה, מנהלת דו-שיח עם עם ישראל ו"פתוחה לשינויים" (פסח שני, בנות צלפחד ועוד); העקרון שיש אמת, ושצריך לכוון אליו; גם עם מושגים של שכר ועונש, בוודאי עם מושגים של 'תוצאות' של המעשים, אני מזדהה.

ובכל זאת, יש עקרונות חינוכיים שמקובלים היום, שלפעמים נראה שהתורה פועלת אחרת מהם לגמרי. אחד מהם הוא הנושא של התוויית תוויות וקביעת תפקידים. אני חושבת שבעולם החינוכי היום, לצד ההבנה שהמיקום במשפחה, ובכלל ההקשר שלתוכו אדם נולד, מאוד משפיעים על איך שאנחנו נצא, ישנה הבנה נוספת שצריך להיזהר מהגדרת תפקידים - להגדיר את הילד החכם, או הילד השובב, או האחראי, או כל כותרת אחרת. זה מקבע אותו וממצב אותו ולא מאפשר לו להתפתח לכיוונים שונים, לטוב ולמוטב.

והנה בתורה, בפרשה שקראנו השבת, אבל לא רק, זה נראה כדבר שאי אפשר להתחמק ממנו. לא רק שיש ילד נבחר, אלא שגם כשכל הילדים נשארים "חלק" כל אחד מהם מקבל כותרת שתלווה אותו להמשך חייו. ולפעמים הכותרת הזאת ממצבת אותו בתור ילד בעייתי trouble-maker, ודווקא מדגישה את התכונות השליליות - פחז כמים, ארור אפם ועוד.

מצד אחד, יש כאן משהו שחינוכית קשה לי איתו. מצד שני, אני חושבת שהמסר של התורה באמת מורכב יותר מזה. נראה לי שהתורה מכוונת אותנו לכך שיש לאדם מסגרת שלתוכו הוא נולד - זהות משפחתית, שבטית, לאומית. גם אם זה לא בהכרח מגדיר גנטיקה, זה בוודא מגדיר את המסגרת שלתוכה הוא יתחנך ויגדל. ועם זאת, התורה מציגה גמישות - קודם כל, בשאלה מה עושים עם התפקידים והנטיות השבטיות. כך לדוגמה שמעון אימץ לעצמו את תפקיד ה"ילד הבעייתי", אבל לוי הצליח להשתחרר ממנו ולגייס את הכעס ואת האנרגיות למקומות חיוביים.

אבל יותר מזה - בסוף מסכת תענית מובאים הסברים לשמחת ט"ו באב. אחד מהם הוא שזה יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. אחד ההסברים - שלדורות נשים שיורשות נחלה יכולות להתחתן גם מחוץ לשבט. למעשה, עוד קודם נראה ששבטים יכלו "לבוא זה בזה" דרך כל מסגרת של נישואין שאשה נשאת לבן שבט אחר. החידוש בסיפור של יורשות הנחלה, הוא שגם הגבולות של הנחלות, שלכאורה תוחמים כל שבט ומבדילים אותו מהשבטים האחרים, ובכך גם מנסים לשמר את הייחודיות שלו (והתפקיד והכותרת) לא הרמטיות. יכולים להיות מעברים של נחלות בין השבטים. הדבר הזה עשוי ליצור גיוון בתוך עם ישראל, ולהכניס "צבע שונה" לתוך הנחלות השונות .למעשה, בספר שופטים, ניתן לראות אנשים שעוברים ממקום למקום ו"מחפשים את עצמם", ויוצאים קצת מתוך ההגדרות השבטיות. שבט דן מתפצל לשתי נחלות עם אופי שוני לכל אחת. יש לי תחושה שגם יבש גלעד, בסופו של יום, אוכלס על ידי בני שבט בנימין שהתחתנו עם בנות המקום.

כך שבסופו של דבר, התחושה היא שהתורה אכן נותנת כותרת, מגדירה סוגים של תפקידים, מצביעה על אופי של עמים, שבטים, קבוצות. אבל היא גם פתוחה לשינויים, לתמורות ולגמישות בתוך המערכת הזאת.

לא נראה לי שהייתי מאמצת לעצמי לנקוט ביקורת חריפה וקשה עם "קריאת שמות" לילדים שלי (ברוך ה', גם לא צריך 😉 ), אבל אני כן חושבת שאפשר להצביע על הכוחות שאיתם הם באים ועל המורשת שלתוכה הם נולדים ולראות איך הם מתפתחים כאנשים עצמאיים בתוך העולם הזה.