פרשת בא - עבר, הווה ועתיד בחוויות החיים שלנו

 פעם חשבתי שאני אמא טובה. אני עדיין חושבת שפעם הייתי אמא טובה... פעם התגאיתי בכל מיני דברים שעשיתי, במסגרת ההורות שלי, במסגרת הלימודים שלי, במסגרת הקהילתית שלי, המקצועית שלי ועוד. אני עדיין גאה באותם הדברים שעשיתי אז, אבל אני הרבה פעמים תוהה לעצמי, האם אותם חלקים בעבר שלי הם מה שמגדירים את מי שאני היום. במובן מסוים, למה לא? את כל הדברים הללו אני עשיתי והייתי. אבל במובן אחר, הם חלק מהעבר שלי. כמו שגם הכשלונות שלי, והפאדיחות שלי, והטעויות שלי הם חלק ממני, אבל אני מעדיפה לחשוב עליהם כחלק מהעבר שלי, ולתת להם פרופורציות קטנות יותר בהגדרת האני העצמי. [באחד הפודקאסטים של חיות כיס, התייחסו לנושא הכשלון. הם אמנם הציגו אמירות רווחות של אנשים שהכשלונות פיתחו אותם וקידמו אותם למי שהם היום, אבל דווקא בחיות כיס קידמו את הרעיון שכשלון הוא חלק מלחיות ולנסות לעשות דברים בחיים, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם כישלון היא בסופו של דבר להמשיך הלאה, כך שכבר לא נגדיר את הכשלון כ"אנחנו" אלא כחלק - אחד, חלקי – של מי שאנחנו בתוך רצף ארוך של דברים אחרים).

למעשה, אני חושבת שהעבר שלנו הוא חלק מאיתנו, אבל יש משהו במי שאנחנו שזה האנחנו של ההווה. שלא רק מסמן פוטנציאל גלום, או חוויות גלומות, אלא מימוש ממשי. אני מהרהרת בפירושים אודות הנסיון של אברהם אבינו, לפיהם הקב"ה ידע שאברהם ירא א-להים בפוטנציאל, אבל רצה להוציא את זה מהכח אל הפועל. יש בפירוש הזה הבנה שמי שאנחנו יכולים להיות, או מה שאפילו הוכחנו על עצמנו בעבר, עוד לא בהכרח מגדיר את מי ומה שאנחנו היום. לפעמים רואים בתקשורת כל מיני "לשעברים" וכואב הלב על הפער בין גדלותם בעבר לדמות שניבטת בפנינו בהווה (גם אם זו טעות בתפיסה שלנו את הדמות).

אז מה, צריך להיות כל הזמן בעשייה? כל הזמן במיטבנו? כל הזמן במימוש הכוחות שלנו?  אולי לא. אולי אנחנו בונים את עצמנו לאט וכל הזמן מבטאים חלקים שונים שבנינו, וממשיכים לבנות ולעשות. אבל באמת אי אפשר להסתפק רק בעבר, או רק בחלומות על העתיד, אלא למצות את ההווה.

ההרהורים הללו לוקחים אותי לליל הסדר. לילה שחווים עבר, הווה ועתיד בבת אחת. למרות שכל האלמנטים של ליל הסדר נעוצים בזמן הסטורי בעבר, אנחנו משחזרים נקודת זמן מסוימת בעבר הזה, כאילו הוא ההווה שלנו. אנחנו ניצבים בליל הסדר כחווייה מחודשת של אכילת קרבן פסח בליל יציאת מצרים. המרור משולב בתוך האוכל שלנו כדי להזכיר את העבר הרע, המצה תזכיר לנו את היציאה העתידית, ואנחנו אמורים לאכול קרבן פסח [אנחנו משחזרים את זכר לקרבן פסח שהוא זכר לפסח מצרים, בכל דור ודור], ולחוות את ה' שעובר על הפתחים (בהברה אשכנזית זה נשמע יותר טוב) ולא נותן למשחית לעבור.

אז אנחנו חיים בעבר, אבל מנסים לחוות אותו, ולהוציא אותו מהכח אל הפעל בהווה. אבל גם בהווה הזה, יש דברים שאנחנו חווים כעבר. ניסי יציאת מצריים יהיו הווה עבורנו. חלומות היציאה יהיו העתיד, והתקווה אליה אנחנו צופים. אבל המרור ישאר זכר קטן יותר.

אנחנו ממציאים את עצמנו כל  יום מחדש, אבל כחלק מרצף ארוך של זהות. ומתוך הזהות הזאת, אנחנו נבחר מה אנחנו נמצה ונממש ונציב בפתח, ומה אנחנו נשאיר רק כתבלין המשולב בתוך הסעודה השלמה.