פרשת בשלח - איך 'לגדול' ו'לגדל' אחרים

 

לפני כמה שנים התגלגל אלי באחת מקבוצות הואטסאפ שאני חברה בהן הטקסט הבא:

"איך להיות גדולים באמת?  מורה בכיתה צייר קו ארוך בלוח לרוחב ושאל את התלמידים: 'מי יכול להפוך את הקו ליותר קטן  בלי לגעת בו?' הציעו התלמידים כמה הצעות אבל כל דבר שהציעו היו צריכים לגעת בקו. התייאשו התלמידים ושאלו את המורה 'איך אפשר?'. ענה להם המורה בחיוך: 'פשוט מאוד'. לקח את הטוש ועשה קו בלוח גדול יותר מהקו שצייר ויצא מצב שהקו שעשה בהתחלה נהיה קטן ואז אמר להם המורה: 'תדעו בחיים מתי שאתם רוצים להיות גדולים  באמת לא צריך לגעת באף אחד להשפיל ולהקטין אותו.. פשוט  תגדילו את עצמכם ואת האור שלכם'".

כבר הכרתי את הרעיון הזה כבר קודם ושמעתי שמשתמשים בו בשיעורי חינוך בבתי הספר, ואותי הוא מקומם. כמתודה חינוכית, המשל הזה ממש שגוי בעיני. הוא אומר לי: את רוצה להקטין? תגדלי. אבל היה נכון יותר לומר: את מרגישה קטנה? תגדלי. אני בעד להגדיל אנשים - את עצמי, את הילדים שלי, את התלמידות שלי, אבל לא כחלק מהקטנת האחר. גם דברי חז"ל ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" עומדת על המניע של אנשים לגדול לנוכח התחרות עם אחרים, אבל לא במטרה להקטין את האחרים, אלא במטרה להתקדם ולהשתפר.

למרות זאת, לפעמים המתודה הזאת היא מתודה נכונה. כאשר למישהו בחיים שלנו יש כח רב מדי ביחס אלינו, והשפעה שלילית עלינו, אנחנו נקראים להגדיל את עצמנו. כאשר יש אדם במרחב שתופס מקום רב מדי, והוא זה שמקבל את כל ההחלטות (והן לאו דווקא טובות), או זה שנותן את הטון, לא תמיד מה שצריך לעשות זה להקטין אותו. לא תמיד גם אפשר. אבל כן אפשר להגדיל את האנשים שסביבו.

כשמעניינים במכות מצרים, נראה שזו אחת המטרות של המכות – המכות בוודאי באות לפגוע בפרעה, אבל על הדרך הן גם מכוונות להעצים את עבדיו הסובבים אותו. מכת הדם נעשית "לעיני פרעה ולעיני עבדיו". מכת צפרדע פוגעת בסדר הזה: "בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך...". הבאים בתור אחרי פרעה הם עבדיו. גם כשמשה נקרא להסיר את הצפרדעים, פרעה מבקש על: "ויסר הצפרדעים ממני ומעמי", אבל משה שואל: "למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך". גם מכת הערוב פוגעת: "בך ובעבדיך ובעמך". פרעה רואה בעיקר את עצמו ואת עמו, אבל מבחינת התורה, העבדים הם מרכיב חשוב בתוך הסיפור.

המשמעות של הדגשת העבדים תתבהר במכת הברד. במכה הזאת, משה מתחיל להעניק כח לעבדי פרעה. הוא נותן בידם מפתח - הברד יכה בשדה, אבל מי שיכניס את בעלי החיים ואת העבדים הביתה יציל אותם. בכך הוא מלמד על היכולת של האדם הפשוט לשלוט בגורלו. פרעה אולי גורם לכך שהמכות יגיעו, אבל לעבדים יש כח לשלוט במצבם. ואכן: "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים".

לאחר נתינת הכח לעבדים, והעצמתם, משה יאשים אותם יחד עם פרעה בסוף מכת הברד: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' א-להים", ובהמשך גם התורה תאשים: "ויכבד לבו הוא ועבדיו". כשיש כח יש גם אחריות.

בסופו של דבר, המהלך עובד. במכה הבאה, מכת הארבה, נראה את העבדים כגורם אקטיבי שמנסה לשכנע את פרעה לשלח את בני ישראל: "ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את ה' א-להיהם". במכת הבכורות, לא רק פרעה יעמוד כדי לשלח את בני ישראל. הוא יצטרף לעבדיו ולעמו.

ניתן לראות שהדרך לשכנע את פרעה להוציא את ישראל ממצרים לא עובר רק דרך המכות הכואבות, אלא גם דרך חיזוק האנשים שסביבו, וחינוכם שיש להם שליטה בחייהם והשפעה על המציאות. ככל שהם יקחו לידיהם יותר כח, כך פרעה יאבד מכוחו. בסוף גם הם יענשו על חלקם בשיעבוד מצרים, אבל הם יקבלו את הכח להחליט כיצד לפעול בעקבות העונש הזה. כך, בסופו של דבר בפרשתנו גם העבדים  יקחו אחריות על שחרור בני ישראל: "ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו". גם אם השמועות שהגיעו לפרעה היו שהעם ברח, גם פרעה וגם עבדיו יודעים שהם אלו ששילחו את העם מעבדות. האחריות היא משותפת.

לפעמים, כדי להקטין את מי שנדמה לנו שכל הכח בידיו, או את מי שנתנו לו אחיזה גדולה מדי בחיים שלנו, נכון יותר לפעול לחזק את האנשים שמסביב. לפעמים, אנחנו רגילים להתבטל בפני המנהיגים, המנהלים, השלטונות, והתקשורת, בפני כוחות שאנחנו תופסים כגדולים מאיתנו. משה, במהלך מכות מצרים, מלמד אותנו, שיש לנו כח. מול אנשים שקשים לנו – והם יכולים להיות אויבים מרים, או להבדיל אנשים שאנחנו חלוקים על דעתם ועל אופן התנהלותם – אנחנו יכולים לפעול כדי להגדיל את כוחנו, את עצמינו, את מחנינו, וממילא כבר הכח שלהם כבר קצת יקטן. מרכז הכובד ינוע, ובכך יתחיל השינוי המיוחל.