פרשת יתרו - להכות את העולם בסנוורים או להיות אור לגוים

 לכל אחד ואחת מאיתנו יש נקודות חיבור אחרות עם העולם הדתי. חלקנו מחוברים יותר ברמה השכלית, וחלק יותר ברמה הרגשית. חלק מרגישים מאותגרים על ידי מצוות שונות, בעוד הנפש של אחרים (ואולי של אותם אנשים עצמם) מתמלאת מקיום ההלכה, כך שהתורה היא ממש קיומית עבורם. רבים מאיתנו ינקנו את היהדות עם חלב אמנו, והיהדות עבורנו היא "בית", בעוד שאצל אחרים התורה מהווה תביעה ודרישה, מאתגרת, מספקת.

כשחז"ל דנו בשאלה 'מה שמועה שמע יתרו ובא (והתגייר)?', אפשר להציע שהם תהו מה מושך אנשים לקב"ה ולעמו. כשחלק מהחכמים קובעים שיתרו הגיע בעקבות נסי יציאת מצרים, או בזכות ההצלה מידי העמלקים שוסי המדבר, הם מציגים תפיסה שאנשים נמשכים לעוצמה של ה' שבאה לידי ביטוי דרך עם ישראל. הניסים הגדולים, הנצחון במלחמה (הביפרים ומכשירי הקשר...) הם שמקדשים שם שמים בעולם, ומביאים 'כבוד לעמך ותהילה ליראיך'.

אך כשחכמים אחרים סבורים שיתרו שמע על מתן תורה, הם מציגים את המשיכה של היהדות דווקא בהיבט השכלי והקיומי. ה' מכונה גיבור לא רק בהיותו איש מלחמה. כפי שמציין א"א אורבך, חז"ל קובעים שאת עשרת הדברות שמענו "מפי הגבורה". גבורתו של ה', וכוחו של עמו, נמדדים דווקא בתרומה הרוחנית שלהם לעולם.

לימים יהיו חכמים שיקבעו שלא מקבלים גרים שבאים כשמצבם של ישראל טוב, שלא מקבלים גרים בימי דוד ושלמה. מי שבא כדי להנות מהעושר הכלכלי וממצב מדיני טוב (וסל קליטה), מגיע ממניעים פסולים. רק מי שבא להתגייר בשביל התורה עצמה, בזמן שישראל 'סחופים ודוויים', מעיד על עצמו שהוא מכיר בעוצמה האמיתית של ה' ותורתו. חכמים אלו מאמינים שעם ישראל לא צריך להכות את העולם בסנוורים, אלא דווקא להיות אור לגוים. יש לקוות שבימינו נצליח להגיע לעוד הישגים מדיניים וכלכליים, אך נשכיל גם להאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים.