פרשת יתרו והדף היומי - מי הסוקל ומי היורה?

 

לומדי הדף היומי למדו בשבועות האחרונים על הסוגים השונים של מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לצד הקושי עם התיאורים (הן של העונשים והן של החטאים שמובילים לעונשים אלו), ניתן לשים לב לעובדה שחכמים מנסים ללמוד על מיתות בית דין השונות מהאופן שבו הקב"ה ממית אנשים. את ה'שריפה' למדו משריפת נשמתם של נדב ואביהו מחד ועדת קרח מאידך, את החנק למדו ממיתה רגילה בידי שמים ש'לא משאירה רושם'.

את דיני הסקילה למדו מפרשתנו – 'כי סקול יסקל או ירה יירה' – אפשר לזרוק אבנים על אנשים, או לזרוק את האנשים (לירות אותם) על האבנים. היה ניתן לומר, שגם כאן חכמים למדו את האופן שבו בי"ד אמורים לסקול מהאזהרה של ה' בנוגע לנוגע בהר. אדם שהיה קרב להר ה', ופוגע בקודש בניגוד להנחיות, ההר היה דואג "להרחיק אותו" באמצעות דרדור אבנים, או העפה ממשית של האדם מההר (מלבי"ם).

אלא שכאן יש הבדל מהדוגמאות הקודמות, כי לא ברור אם דברי ה' נאמרים כתיאור עתיד או כציווי. ממילא, יש שהבינו שיש כאן הנחיה אופרטיבית לבית דין, כיצד להוציא להורג את העולים בהר בניגוד להנחיות (כך המלבי"ם הבין את דברי רש"י וחז"ל). מאוד יתכן שהבנה כזאת נשענת על ההבנה שבעקבות ביקורו של יתרו כבר כעת יש שרי אלפים, שרי מאות, שרי אלפים ושרי עשרות שתפקידם לדאוג לצדק ולסדר הציבורי (למרות שרש"י עצמו לא סבר כך).

חוסר הבהירות בשאלה האם מדובר על אזהרה או הנחיה, רומזת לעמימות ביחס לבתי הדין, האם הם ישות עצמאית, או בעצם ידו הארוכה של הקב"ה. לעתים ה' הורג בעצמו, וכשהוא מצווה עלינו לעשות זאת, אנו דבקים בדרכיו והולכים בעקבותיו.

נראה שפרשני הפשט הלכו בדרך מעט אחרת. לדידם, כשאדם נוגע בהר, צריך להיזהר לא להתקרב אליו, מחשש נגיעה בהר, ולכן אנשים אמורים לסקול אותו או לירות בו מרחוק. מדבריהם משמע, שלא ה', וגם לא בית הדין דנים את האיש ומוציאים אותו להורג, אלא העם הוא זה שדואג להרחיק את הסקרנים פורצי הגבול מההר. הסקילה או היריה נועדו להגן על העם מפני התקרבות אסורה בעצמם.

מדבריהם אפשר לומר שלצד הקב"ה ששומר על הגבולות שקבע, או בית הדין שמשמשים כידו הארוכה, יש אחריות לעם לשמור את דבר ה'. כדי לקבל תורה, העם היא צריך לעשות ולשמוע, קודם כל בשמירה על הגבולות הראשוניים שה' קבע לגבי נגיעה בהר. אם נכונים דבריהם, ניתן לזהות כבר כאן את הערבות ההדדית שבני ישראל צריכים לקבל על עצמם, כדי שעם ישראל כולו יוכל לקבל תורה.

בימינו כבר אין מיתות בית דין, והקב"ה החזיר לעצמו את הכח להמית "בידי שמים", אך האחריות והערבות ההדדית עדיין מוטלת על כתפינו. כנגד ה'לא נעים', ו'צדיק באמונתו יחיה', התורה מציבה דגם אחר של שמירה משותפת על גבולות.