פרשת משפטים - לפני מי שמים את המשפטים

אחד הדברים שבהם עברתי שינוי לאורך השנים הוא הצורך להיות צודקת. בעבר, כשהייתי מכינה שיעור בתנ"ך היה לי מאוד חשוב קודם להסביר למה כל התשובות שניתנו לא מספקות (הנה, כבר לא מסוגלת להגיד טועות, בכל זאת גדולי ישראל), ולכן חייבים להציע את ההסבר שלי.

היום, אני נינוחה יותר. שמחה להסביר מה עמד מאחרי כל פירוש, שואלת בלי הרף: "דע מאין באת" (מה בפסוקים עורר את הפירוש הזה) "ולאן אתה הולך" (מה הרעיון שהפירוש הזה מקדם או מבטא) [ולעיתים רחוקות תוהה גם "ולפני מי אתה", כלומר מה ההקשר ההיסטורי של הפירוש]. אחרי כל זאת, גם שמחה להציע רעיון משלי, שיתן עוד נקודת מבט ואפשרות להבין את הטקסט.

עם השנים אני לא רק נינוחה יותר, אלא גם שמחה בריבוי הפירושים, ובמגוון נקודות המבט. זה מצביע על עושר הרבדים (והבחינות) של התורה, ועל חכמה אינסופית ורב גונית.

בתחילה הפרשה שלנו אפשר למצוא מתח בין הפירושים השונים ל"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", האם לפניהם הכוונה לפני בני ישראל או שהכוונה היא לפני דייני ישראל. למי בעצם פונים החוקים? לעם כולו או למשפטנים המקצועיים?

אפשר לראות בשאלה הזו שאלת המשך למהות של עצת יתרו. האם עצת יתרו התמקדה ב: "והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", או ב: "ואתה תחזה מכל העם... ושמת עליהם". האם כשיתרו רואה את משה עובד מבוקר עד ערב לענות על שאלות העם, הוא מציע להעביר את הידע אל העם, וככל שהעם ידע יותר הוא יצטרך לשאול פחות, או שיתרו מציע להרחיב את האליטה, ולשתף בסמכות של משה אנשים נוספים.

[בהמשך לכך אפשר לתהות האם מעמד הר סיני גם עונה על הצורך של העם אותו זיהה יתרו, הצורך לדעת תורה].

השאלה הזו מהדהדת לי יותר בימים אלו, באופן מעט שונה, כשאני חושבת על היחס בין ההנהגה והעם. הפער בין ההנהגה לעם הוא לא רק בשאלה מי מחליט, אלא גם בשאלת הידע - למי יש מספיק ידע לדעת מה קורה.

אני מודעת לכך שאין לי (ולאנשים סביבי) את כל הידע. זה קשור גם לעובדה שנמאס כבר לשמוע חדשות, ואנשים שמדבררים את עצמם לדעת, אבל זה גם קשור לכך שבאמת אי אפשר לתת את כל המידע לכל העם, וזה לא מקצועי לחשוף את כל הקלפים. יש כאן מתח מובנה בין מקצועיות וסמכות לבין נתינת כל הידע (ודי ברור שחלק נכבד מהידע שכן עובר וחופש הביטוי עם כל יתרונותיהם, גם פוגעים באפשרות שלנו לנהל את המלחמה כמו שצריך).

וכמו שכשאני לומדת ומלמדת תנ"ך, אני מאוד רוצה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידי. גם לתת כח וסמכות להנהגה מקצועית ואחראית (והלוואי שהייתי מצליחה להרגיש שאני אכן סומכת על ההנהגה שלנו), וגם להבין שיש לי אחריות ללמוד ולהבין, ולפעול בזירות שאני יכולה מתוך המידע שמגיע אלי.