פרשת משפטים - האמנם גדול המצווה ועושה?

 

מילדותינו חונכנו על ברכי העיקרון "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". לכן אנחנו חוגגים ביום שאנו / ילדינו מגיעים לגיל מצוות, לגיל של 'מצווים ועושים'. יש שמסבירים שגברים מברכים על כך שהם מחוייבים ביותר מצוות ועוד. אבל התורה איננה חד משמעית בדבר הזה. נראה שבדברים בסיסיים התורה רוצה שאנשים יעשו "מהלב" ולא מהציווי.

דוגמה לכך מופיעה בפרשתנו. התורה קובעת שאם אדם נהיה עבד עברי, אם הוא בא לבד ("בגפו") הוא יוצא לבד, אבל אם הוא בעל אשה, אשתו יוצאת עמו. בספר ויקרא נאמר שהוא יוצא גם עם ילדיו. חז"ל תוהים איך האשה והילדים 'יוצאים' אם לא מצאנו בשום מקום שהם 'נכנסים'. הם מסבירים שכשאדם נהיה עבד עברי הוא עובד עבור האדון, והאדון משכן אותו ומפרנס אותו. בזמן הזה, העבד לא מרוויח כסף עבור עצמו ומשפחתו, ולכן האדון הוא זה שצריך לפרנס גם את האשה ואת הילדים, כמו שהיה עושה העבד לו היה יכול.

הרמב"ן מעיר שיתכן שבמקרה כזה, "מעשי ידיה" של האשה הולכים גם הם לאדון (במקום לבעלה). הוא מוסיף את החידוש שיש בדין הזה, בכל הנוגע לפער בין העבד לאדון. מהתורה לא מצאנו חיוב על אב לפרנס את ילדיו, לפחות לא מעבר לגיל מאוד צעיר. למרות שאין חובה פורמלית, יש הנחה שאב מפרנס את ילדיו. הנחת העבודה הזו היא זו שמחייבת את האדון לפרנס את ילדיו של העבד. כלומר, גם במקום שאין לאב חובה פורמלית ("אינו מצווה ועושה"), האדון שנכנס לנעליו מתחייב בכך מהתורה (ונהיה "מצווה ועושה").

אז מי גדול? האב שיפרנס את ילדיו כי הוא אוהב אותם ומרגיש מחוייבות כלפיהם, או האדון שמפרנס אותם בגלל שהתורה מחייבת אותו?

נראה שהתורה מעדיפה להשאיר חלק ממערכות היחסים במסגרת הרצון, בלי לעגן את אותם חלקים בחובות משפטיים. כך אומרים חלק מהפרשנים על ההבנה של חז"ל שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו. אצלן זה יבוא מהלב, במקום מהציווי. אמנם במקרה שאב יתרשל בתפקיד ההורי שלו, ואשה לא תרצה להוליד ילדים, יהיה קשה לכפות זאת עליהם, אבל כל עוד הם יולדים ילדים ודואגים להם, זוהי עדות למערכת יחסים איתנה, שלא מבוססת דווקא על "מצווה ועושה". בכך פרט קטן בדיני עבד עברי, מלמד ש'לא הכל שפיט' ולא הכל נכנס למסגרת של ציווי, ושהתורה משאירה מקום – חשוב מאוד - לעשיה מתוך בחירה חופשית.