פרשת יתרו - לא תחמוד - בין עולם מחשבתי לעולם מעשי

 חביבה בעיני השיטה שסוברת שתרי"ג מצוות (בהנחה שאכן יש תרי"ג...) גלומים בתוך עשרת הדברות. המצוות שקשורות לאמונה ולכבוד ה' מחד, ולמסקנות החברתיות מיציאת מצרים מאידך הם הענפים שיוצאים מהשורש "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (כך, לדוגמה סובר ר' אברהם בן הרמב"ם), איסורי עבודה זרה הם המשך של "לא יהיה לך", וכן הלאה.

בתוך המערך המחשבתי הזה, אפשר להתלבט מה המקום של האיסור 'לא תחמוד'. בפרשנינו ניתן למצוא שני כיוונים מרכזיים. דברי הראב"ע יחסית מוכרים, והוא קובע שמדובר על ציווי על הרגש, שאדם יכול לשלוט במחשבותיו ורגשותיו באמצעות שכנוע עצמי, בעקבות הציווי. בעקבות דברי ראב"ע אפשר לראות באיסור 'לא תחמוד' את האב-טיפוס לכל המצוות שנוגעות לרגש, ובכלל לעולם העבודה על המידות.

לעומת זאת, בהלכה המצווה התפרשה כאיסור על האדם לפעול מתוך הרצון שלו להשיג דבר מה ששייך לאחר. בין אם מדובר על שידול אדם למכור בכסף דבר ששייך לו, שלא תכנן למכור (כדעת הרמב"ם לדוגמה) ובין אם בהשגת הדבר באופן בלתי חוקי כגון לקיחה בכח, גם אם משלמים על זה כסף (כדעת ראב"ד ואחרים).

לפי העולה מהפרשנות ההלכתית לאיסור, משתמע שהאיסור לא תחמוד הוא למעשה גדר של איסור לא תגנוב. כשאדם חומד, הוא יפעל כדי להשיג את החפץ, ואם לא יצליח באמצעים כשרים, יעשה זאת באמצעים בלתי כשרים. 'לא תחמוד אשת רעך' הוא גזר של לא תנאף וכן הלאה.

לפי ההבנה הזאת, 'לא תחמוד' הוא למעשה השורש של כל המצוות שהן גדר למצוות אחרות (ועשיתם משמרת למשמרתי, איסורי ענבים לנזיר וכו'), ולמעשה אפשר לראות כאן עידוד - בתוך עשרת הדברות - לרעיון שיש לאדם צורך בגדר כדי שלא יגיע לעבירות חמורות יותר. [אמנם, חייבים לומר שלדעת הרמב"ם - אם כי הדבר נתון במחלוקת - עדיין יש איסור 'לא תתאוה' שנוגע לתאווה ברגש בלבד, ואם כן יש כאן שני יסודות שונים כרוכים יחד].

ואולי יש כאן שאלה פילוסופית-חינוכית שעולה מפעם לפעם: האם התורה רוצה שנעבוד על עצמנו להיות אנשים אחרים, טובים יותר, מעודנים יותר, מאופקים יותר. כשנתקן את המידות, ממילא גם נכבד יותר את המרחב הקנייני של הזולת, ולא נעבור על איסורים. או שמא התורה מקבלת אותנו כפי שאנחנו, אך דורשת מאיתנו לעשות ככל שלאל ידינו כדי לא לעבור על עבירות. ואולי אחרי המעשים, אז ימשכו הלבבות.