פרשת בשלח - עם חדש נולד (ומתחנך)

 

את יציאת בני ישראל ממצרים ניתן לראות כתהליך של לידה. ה' מוציא את ישראלל ממיצרי – או צירי – המצרים, בתהליך לידה שהוציאה את ישראל ממצרים 'גוי מקרב גוי' ולוותה ביסורים גדולים. לאחר בקיעת המים, והיציאה של ישראל מתוך תחומי מצרים, המים חוזרים למקומם וכבר אין דרך חזרה. אולי לא לחינם קשרו חכמים בין הרחם לבין הקבר, בהיות ארץ מצרים גם ארץ של קברות, וגם הרחם של לידת עם ישראל.

המטפורה של תהליך לידת העם לא מסתיימת ברגע הלידה, ואפשר לראות כיצד ההליכה של בני ישראל במדבר מלווה בדימויים הלקוחים שוב ושוב מעולם של הורות: "וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו ה'' א-להיך מיסרך". וכמו בסמביוזה המוחלטת שנוצרת בין אם לתינוק לאחר הלידה, כך אנו מוצאים סימביוזה בין בין העם הילוד לא-ל ההורה. וכמו בקשר בין הורה לילד, וכמו בקשר שבין ה' לבין האדם הראשון, כך הקשר בין ה' לעמו  מתחיל קודם כל דרך האוכל. סיפוק הצרכים הראשוני של ילד, של אנושות ושל עם, קשור בטבורו גם בקביעת גבולות. לא לחינם, המקרה הקיצוני של בן סורר ומורה קושר בין אי שמיעה לקול ההורים לבין זלילה וסביאה, פריצת גבולות בתחום של אכילה ושתיה.

ההנקה של תינוק מאמו היא חסד האם עבור צאצאה הנזקק, ועם הזמן הנקה זו נכנסת לתבניות שקשורות לטובת היונק ולטובת האם. כניסת האדם הראשון לגן עדן לוותה בגבול ברור לגבי עץ אחד ממנו אסור לאכול, וכניסתם של בני ישראל למדבר לוותה בתחושת רעב וצמא מחד, וקביעת גבולות בכל הנוגע לאוכל ושתיה מאידך.

שני מפגשים בין עם ישראל לקב"ה אנו רואים בתחילת המסע במדבר – תלונות ישראל על המים במרה, ובקשת האוכל של בני ישראל במדבר סין (שמות ט"ז). בשני המקרים הללו ה' נענה לתלונות ישראל, אך בד בבד קבע להם גבולות. במרה, לצד ה' ש'מורה' למשה עץ, דימוי שקשור לעולם של הוראה, נאמר ש'שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו'. במדבר סין, יחד עם המן ניתנו ההוראות שקשורות לשבת וגם שם מופיעה השרש נס"ה: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא".

בני ישראל יבכו כל פעם שירגישו מחסור. ואז הם יראו את התגובה הא-להית, שכוללת גם סיפוק צרכים (מים, בשר, לחם) וגם נסיון, או התנסות, שם בני ישראל מתנסים שוב ושוב, במערכות הא-להיות. לצד המים הם יקבלו חוק ומשפט "ושם ניסהו". לפי הרמב"ן אלו ירגילו אותם כיצד לחלוק את המים. דרך האוכל הם יגלו מה זה שיווין (והסתפקות במועט), והם יגלו ויתרגלו שיש שבת. השבת תבוא דרך התנסות התנהגות "למען אנסנו", והיא מכילה גם שינוי מחשבתי-תפיסתי.

את התורה אי אפשר לקבל ביום אחד, והרגלים אי אפשר לשנות בבת אחת. למרות האמונה שהתורה מכילה אמת נצחית, עם ישראל מקבל אותה לאט לאט, תוך ניסוי וטעיה, תוך עידוד וחיזוקים חיוביים "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".

גם בדורנו, אנחנו מתבקשים לשנות הרגלים, לשנות מחשבות, ללמוד דברים חדשים. אנחנו רוצים שזה יקרה עכשיו ומיד, אבל כדאי לזכור שזה עשוי לקחת זמן. נראה במצב הזדמנות שנקרתה לדרכינו לתרגל ולהתרגל לצורות חשיבה חדשות, להרגלים חדשים. להטמיע את זה לא רק במחשבה, אלא גם במעשים, בתרגול יומיומי של חסד וערבות הדדית, ושל צורות תקשורת חדשות.