פרשת משפטים - האם ניתן לראות את פני ה'

 

בסוף פרשת משפטים התורה דורשת (שמות כ"ג יד-טו): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". מהפסוקים משמע שבני ישראל נדרשים לבוא לפני ה' ושם פני ה' יראו. השורש ראיה ביחס לפני ה' מוזכר בפסוק מאוד דומה כמה פרשות בהמשך, כשמשה מבקש הראיני נא את כבודך, ה' עונה לו (שמות ל"ג כ-כג): "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי... וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". מצד אחד, הדמיון בין הניסוחים זועק שבני ישראל נדרשים לראות את פני ה', אלא שהם צריכים להביא איתם מתנות, ומאידך התוכן של דברי ה' למשה זועקים בעצמה כנגד: "כי לא יראני האדם וחי"! אז האם ניתן לראות את פני ה' או לא?

פרשני פשט רבים מעדיפים להבין ש"פני לא יראו", אי אפשר לראות את פני ה'. ההבנה שלה' אין גוף ואין דמות הגוף, תורמת לתפיסה שגם פנים ואחור אין לא-להים, וממילא אין ציפייה או מחשבה שפני ה' יראו. ממילא, הם מפרשים את הפסוק בהתאם למה שנאמר באופן דומה בהמשך (שמות כ"ג יז): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'". כשם שהתורה בהמשך הפסוקים דורשת שהזכרים הם אלו שייראו, כך יש להבין שהם 'לא יראו (ל)פני ריקם'. ממילא פעולת ההיראות, נאמרת פעמיים על (הזכרים ב)בני ישראל.

ועם זאת, אפשר להציע אפשרות אחרת, והיא שבני ישראל יראו – בצורה כזו או אחרת – את פני ה'.

אפשר לראות במעמד הר סיני את האירוע הראשון של עליה לרגל. הבקשה הראשונה של משה מאת פרעה היא (שמות פרק ה' א): "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר". לימים בני ישראל יצוו לחוג שלש פעמים בשנה, אבל החג הראשון היה למרגלות הר סיני, וכלל עולות וזבחים (שמות כ"ד ה), כדי לקיים "וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ". ובמעמד זה - בין אם היה לפני ההתגלות ועשרת הדיברות, כפי שהבינו חז"ל, ובין אם היה במעמד כריתת ברית האגנות לאחר ירידת משה מן ההר, כפי שעולה מסדר הפסוקים – נאמר (שמות כ"ד י-יא): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר... וַיֶּחֱזוּ אֶת הָא-ֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". מה בדיוק ראו שם, איננו יודעים, אך התורה מדגיש שראו וחזו את הא-להים.

ומכאן אפשר להציע שלמשה – האדם היחיד והבודד – נאמר ש"לא יראני האדם וחי", אבל ביחס לעם ישראל כקולקטיב נאמר "ויראו את א-להי ישראל" במעמד הר סיני החד פעמי, "ולא יראו פני ריקם" בעליה לרגל לדורות. המילה פנים, מילה שצורתה הטבעית היא בריבוי (חידוש היחיד 'פן' הוא מאוחר), מכילה בתוכה גוונים ומורכבות. פני ה' – ברבים, על כל גווניו והופעתיו – לא יכולים להיראות או אפילו להחוות על ידי אדם אחד, אפילו יהיה גדול כמשה רבינו. תמיד המבט האישי, מורכב ככל שיהיה, הוא מוגבל ויוכל להשיג רק קצה קצהו של גילוי א-להי. אך התורה מחדשת שפני ה', כמכלול של זויות ראיה, יכולים להראות ברוב עם - במתן תורה ובעליה לרגל המחדשת אותה כל שנה, כמה פעמים בשנה. ראתה שפחה על הים, יחד עם כל עם ישראל, את מה שיחזקאל בן בוזי, הנביא המיוחד אבל היחיד, לא ראה.

אנשים רבים מסתובבים בעולם, בטוחים שהאמת הא-להית אצלם ורק אצלם. רק הם רואים את פני ה'. אבל התורה מספרת לנו, שיש גילוי א-להים רק כשמצרפים מספר נקודות ראיה, רק כשבאים יחד עם הבנה שלכל אחד יש מבט ייחודי – אך גם מוגבל. רק המוכנות לצרף נקודות מבט וזוויות ראיה, יכולה לזכות את עם ישראל, את הקולקטיב, בראיית פני ה'.

בימים אלו, שרבים מבינים שכוחנו באחדותנו, ניתן לשאוף שלא נבטל את זווית הראיה של אחרים, אלא נראה בה ברכה ואפילו גילוי של רובד א-להי נוסף במציאות. נשמע זוויות ראיה נוספות (בבחינת לראות את הקולות), ומצא את הדרך הנכונה לקבלת החלטות, הנובעות משמיעת הקולות השונים, וראיית פנים לכאן ולכאן, השוקלות את הערכים והדגשים שאנשים מגוונים וציבורים שונים מביאים לתוך עולמנו. למעשה, גם הדבר הזה רמוז בפרשתנו (שמות כ"ג ב): "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".