פרשת תצוה - הכבוד מתחיל מבפנים
בימים ששהיתי בבתי החולים לאחר לידת ילדי, אנשים הופתעו לגלות שאני מסתובבת עם לבוש רגיל במסדרונות, עד כדי שכך שהייתי צריכה לשכנע אנשים שאני אכן יולדת. אז אמנם, המקרה שלי קצת מיוחד, כי העייפות, הכבדות של הגוף והחלישות המטמטמת התרכזו אצלי דווקא בהריונות, ואחרי לידה הרגשתי שהכוחות חוזרים אלי. אבל זו לא הנקודה שבגינה לא הסתובבתי כל היום בחלוק. הסיבה העיקרית היתה תפילת שחרית בבוקר. חונכתי, וכך אנו משתדלים לחנך את ילדינו, שכשעומדים לפני ה' באים לבושים. עומדים לפני ה' בבגדים ולא בפיג'מות, עם נעלים, מסודרים. וברגע שקמים בבוקר ומתארגנים (בוודאי אם גם נצטרך להיות לבושים גם למנחה וערבית), אז כבר נשארים לבושים. ובינינו, יש בכך השפעה חיובית על הנפש, כי מסתובבים בעולם 'כמו בני אדם' ולא כמו 'חולים'. גם בתקופת הקורונה, ולא רק במחלקת יולדות, היה אפשר להבחין בין ילדים שקמו בבוקר, התלבשו והתפללו, לבין אלו שבילו בזומים שלהם כל היום במיטה, כשבמקרה הטוב שמו חולצה חצי-סבירה שכשהכריחו אותם להשאיר מצלמות דלוקות.
התובנות הללו – שהלבוש הוא חושב כשבאים
לעמוד לפני ה' ושהלבוש מגדיר את האדם גם בחלקים שאף אחד לא רואה (כשמתפללים לבד,
החלק שלא רואים בזום), הם חלק מרכזי בפרשתנו. הכהנים נדרשים ללבוש בגדים 'לכבוד
ולתפארת'. הם צריכים להראות מכובד כשהם עומדים לפני ה'. המדים שלהם מגדירים את
השירות שלהם, ומגדירים את טיב העמידה לפני ה'. האדם הוא לא כהן רק בגלל שאבא שלו
היה כהן, אלא חלק ממה שהופך אדם לכהן, זה שהוא מתלבש בבוקר ככהן. יש בכך גם שדר
לעולם בחוץ, שבאמצעות הבגדים הכהנים גם מכובדים וגם מכבדים את המעמד, אבל גם שדר
לכהנים עצמם, שמכניס אותם לתודעת כהונה.
וכאן אפשר לשים לב שהבגדים מתחילים מפריט
לבוש שאף אחד לא רואה, מכנסי הכהונה. אף אחד מבחוץ לא יכול לבוא בטענות לכהנים אם
לבשו או לא את המכנסיים הללו, אבל הם חלק ממדי הכהונה. הם חשובים לתודעה של הכהנים
עצמם. שלא כמו שדרן בטלויזיה שלובש חלק עליון של חליפה עם טרנינג, הכהן מודע
לכהנותו 'ונכנס לתפקיד' גם מבפנים (בלב פנימה) וגם מהבפנים של הבחוץ, בבגדים שמתחת
לבגדים. הכבוד והתפארת מתחילים מבפנים, ומשדרים כלפי חוץ.
תגובות
הוסף רשומת תגובה