פרשת תצוה ופרשת זכור - שאלות של יצוג ושל ייצוגיות

 כל מי שפעם התייחסו אליו בתור אבא של או אמא של, בן או בת של, אח או אחות של, בן או בת הזוג של... יודע כמה קשרי משפחה הם מסובכים. לא פעם הקישור לבני המשפחה האחרים מסב לנו תחושה של גאווה ונחת, שייכות וגב (שלא לומר אפשרות לנצל 'קשרים' לכל מיני הקשרים). אבל פעמים רבות הקשרים הללו נושאים בחובם גם רגשות נוספים. לפעמים זו תחושת אחריות, שבתורה עשויה להתלוות לחוויה של כבדות. החיבור האוטומטי לבני המשפחה עשוי לגרום לנו להרגיש אחריות למעשיהם, ואולי אף בושה במקרה שהם מתנהגים באופן חריג, והיא גם מוסיפה כובד משקל למעשים שלנו, ביודעינו שהמעשים הללו משליכים על בני המשפחה שלנו, שלא נבייש אותם אנחנו.

כשהקב"ה בחר בעם ישראל להיות "בנו בכורו", כשהוא הגדיר אותנו בתור "בנים אתם לה' א-להיכם", יש לבחירה הזו משמעות. הבחירה באה עם זכויות רבות. אנחנו זוכים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. הקב"ה מבטיח לדאוג לנו. אבל היא באה גם עם חובות. והחובות הללו הם לא רק חובות של קיום מצוות, אלא חובות שקשורות לעצם הקשר בינינו לבין הקב"ה.

כשם שההורים בוחנים את ילדיהם בטרם הם יוצאים מהבית, ושמים לב לכתם על הבגדים, או לחוסר ההתאמה, כך הקב"ה מצפה מעם ישראל כולו להיות בנים לה' ולא לקרוח את השער או לעשות שרט לנפש, והוא מצפה מהכהנים להקפיד במיוחד. בפרשתנו נגלה שהכהנים צריכים להתלבש באופן מכובד "לכבוד ולתפארת", כי האופן שבו הם לבושים משליך על האופן שבו אחרים תופסים את ה'. הזכות לעבוד בבית ה', כבן בית לפני המקום, נושאת בחובה את האחריות לייצג את ה' בכבוד.

המערכת ההדדית המורכבת בין ה' לישראל באה לידי ביטוי גם במלחמת עמלק. כשעמלק פוגעים בישראל, ה' מכריז נגדם מלחמה. אם עמלק פוגעים בנו, בין אם הם מכוונים לכך ובין אם לא, הם פוגעים באבינו. והוא יוצא להלחם נגדם: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אבל באותה מידה שהמלחמה של עמלק נגד ישראל הופכת להיות המלחמה של ה', כך המלחמה של ה' בעמלק מדור דור תהפוך להיות המלחמה שלנו. אם בספר שמות, ה' מבטיח 'כי מחה אמחה את זכר עמלק', בספר דברים האחריות על המלחמה הזו תעבור אלינו 'תמחה את זכר עמלק', כפי שנקרא השבת בפרשת 'זכור'.

המערכת הסימביוטית הזאת בין ה' לישראל עשויה להסביר מדוע המלחמה צריכה להימשך מדור דור, ומדוע ה' לא מחה את זכר עמלק כבר כשהם פגעו בנו לראשונה. הרי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט. אלא שהקב"ה לא יכול לעזור לנו אם אנחנו לא עוזרים לעצמנו. ההורה עוזר לבנים, אבל הוא תלוי בכך שהבנים יעזרו לעצמם. הבחירה של ה' לקשור את גורלו בגורלו, מגדילה את היכולת שלו לפעול בעולם, אבל גם מגבילה אותה למה שעם ישראל מסוגל באותו רגע. וברגע הזה, שבני ישראל נתקלים בעמלק ביציאה ממצרים, היכולות הפיזיות והרוחניות שלהם היו מוגבלות, והמלחמה נדחית לימים עתידיים.

לפי חלק מהפרשנים, עמלק הוא אחד העמים שמהווה מעין סיסמוגרף למצב הרוחני של עם ישראל. את מכלול התיאור "ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים" הם מפרשים על עם ישראל, כאשר העמלקים יודעים לגעת בנקודות התורפה הפיזיות והרוחניות. אם הקביעה שעוד יגיע המשך למלחמה נועדה להחזיר את הכבוד האבוד של א-להי ישראל, שקשר את גורלו עם עם ישראל, אזי דחייתה נועדה להמתין לזמן שעם ישראל יהיה ראוי למשימה.

בדורנו אנו זוכים לשוב לפעול עם א-ל, לשוב למציאות ששם ה' נקרא עלינו ויראים ממנו. ולוואי שנצליח לסיים את המלחמות, ולזכות ששם ה' יהיה שלם וכסאו שלם.