פרשת תצוה - וקצת על חינוך

 כששואלים אותי בענייני חינוך, כבר מזמן התרגלתי להגיד שאני לא אוהבת לקחת קרדיט על ההצלחות של הילדים שלי, כי אני לא רוצה לקחת אחריות על הכשלונות. יואב שטרנברג טוען שזה היה הימור כושל, כי הילדים שלנו יצאו ממש מוצלחים...

הנקודה היא שאני באמת לא חושבת שאפשר לקחת קרדיט על ההצלחות של הילדים. הם אנשים עצמאיים, וההצלחות הם שלהם. אמנם, בתור אמא אני מאמינה שאני צריכה לצייד אותם בכל מה שאפשר. אני צריכה לקרוא להם ספרים, וללמוד איתם תורה. אני צריכה להציב להם גבולות, וגם מערכת של ציפיות.  אני צריכה ללמד אותם את עובדות החיים ולצייד אותם בכישורי חיים. אני צריכה להעניק להם אהבה ולהשקיע בבניית הבטחון העצמי. אני מביאה להם את הבגדים ואת הכלים, אבל בסוף - מה הם יעשו עם זה, זה שלהם. אני "ממלאת את ידם", אבל הם בוחרים מה מתוך זה לשמור, מה לאמץ ומה לא. בסוף העבודה היא שלהם.

משה רבינו מחנך את הכהנים לעבודת המשכן. הוא יביא להם את הבגדים, הוא ילמד אותם את העבודה, הוא ינסה להעביר את המשמעות של הדברים. אבל בסוף, בסוף הוא יצטרך להעביר את השרביט לאנשים אחרים, עצמאים. ולפעמים הם יצליחו (בד"כ), ולפעמים הם יכשלו (מצטערת על הספוילר, אולי עד ספר ויקרא תשכחו...). אבל בסוף, העבודה הזאת לא תהיה שלו. היא תהיה שלהם.