פרשת תזריע מצורע - לדעת להבדיל

 

נהוג לומר שספר ויקרא שונה מרוב ספרי התורה, בכך שהוא רק חוק ולא סיפור. אך האמת מורכבת יותר. הסיפורים—כמו מות נדב ואביהו ביום השמיני, או סיפור המגדף—מהווים חלק בלתי נפרד מהספר, והשילוב המאתגר בין סיפור לחוק, בין אגדה להלכה, בין נרטיב לנומוס, מהמאפיינים הייחודיים של התורה כולה, מפציע גם בספר ויקרא. השילוב הזה מציב בפנינו שאלות פרשניות על ההקשר של נתינת החוקים ומשמעותם. ההקשר הזה לא נעלם בספר ויקרא, ואולי אף נוכח ביתר שאת.

הפרשות שעוסקות בטומאה וטהרה מאתגרות את המחשבה היהודית – מהי טומאה? מה המשמעות של טהרה? מדוע דווקא הפרטים הללו?

וכדרכה של פרשנות נימצא כיוונים שונים – מעיסוק בפרטים, לעיסוק בלשון, למחקר משווה לתרבויות אחרות ועוד. לצד כיוונים אלו, אפשר לתת מקום גם להקשר הספרותי של הדברים, הן לטובת הבנת החוקים והן להבנה טובה יותר של הסיפורים. כך, כפי שלמדתי מרבותי, ניתן לראות שדיני טומאת מת ופרה אדומה הובאו בין אירועי השנה השניה להליכה במדבר לאירועי שנת הארבעים, כרמז סמוי לכך שמה שעשו בני ישראל במדבר במשך השנים שבתווך היה פשוט: למות. וגם להיטהר. החוק רומז לאירוע, וההקשר ההיסטורי רומז למשמעות של הטהרה כטקס מעבר, ושינוי תודעה.

כשבוחנים את דיני הטומאה והטהרה שמרוכזים בספר ויקרא - בפרשיות שמיני, תזריע ומצורע - ניתן לראות שהדינים הללו באים בתוך מסגרת ספרותית ומחשבתית.

לאחר מות נדב ואביהו, ה' מצווה את אהרן (ויקרא י' ט-י): "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד... וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים...".

מכאן נובע הפירוש שחטאם של נדב ואביהו היה כניסה למקדש בשכרות. ניתן להציע שהאיסור לשתות יין לא היה החטא עצמו, אלא אמצעי למנוע את הישנות החטא האמיתי – פריצת גבולות הקודש. הכהנים נדרשים לבוא בדעה צלולה אל הקודש, וגם לתפקידם להבדיל בין קודש לחול, בין טמא לטהור, ולהורות את העם.

בהמשך לכך, לאורך כל דיני הטומאה והטהרה, מופיעים שוב ושוב העקרונות של הַזָּרָה (או אזהרה), הבדלה והוראה: בסיום דיני טומאת בעלי חיים (י"א מג-מז): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ... וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים... לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר..."; בסיכום דיני הצרעת (י"ד נד-נז): "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת... לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר..."; וכן לאחר הלכות הזב והזבה (ט"ו לא): "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

המסגרת הספרותית של דיני טומאה וטהרה אלו פותחת במות בני אהרן בעקבות פריצת הגבולות של מקום המקדש, ומסתיימת בפרשת אחרי מות המלמדת על האופן הנכון לבוא אל הקודש (ט"ז ג): "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ...". המסגרת הזאת מלמדת על היבטים רעיונים של דינים אלו.

היבט אחד, עליו עומד הרמב"ם, הוא שדיני טומאה וטהרה משמשים כאמצעי להרחיק מהקודש. כדי שבית ה' לא יהיה פרוץ לכל, ושתחושה של שגרה שוחקת לא תלווה את המפגש עם הקודש, התורה ייצרה מערכת של הרחקה מטומאות, אפילו כאלו שהם חלק מהחיים הטבעיים. לצד זאת, הצורך להיטהר מייצר יחס מיוחד ובלתי שגרתי לחוויית ההתקרבות אל ה'.

אחרי שבני ישראל והכהנים ילמדו להבדיל בין הטמא לטהור, יוכלו גם להיבדל מן העמים ולהיות קדושים, כפי שיופיע בהמשך הספר (כ' כה-כו): "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר... וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". תהליך ההבדלה בין טמא לטהור, מאפשרת קרבה נכונה לקודש, ודורשת ומבטיחה גם 'קדושים תהיו'.

ההקשר של דיני טומאה וטהרה כהמשך לאירועי היום השמיני ומותם של נדב ואביהו, בעקבות טשטוש הגבולות, מצביע על משמעות נוספת לדינים אלו. התורה מציגה את התיקון לאיבוד הדעת של היום השמיני בחיזוק הדעת, שבא לידי ביטוי ביכולת ההבדלה וההוראה. יכולת זו נדרשת במיוחד מהכהנים, אך למעשה מוטלת על כל איש ואישה מישראל.

פרשנים רבים עמדו על הקשר שבין מעשה המשכן למעשה בראשית, ובהמשך לכך ניתן לזהות כיצד ההבדלה בין טמא לטהור מזכירה את תיאור הבריאה עצמה. הקב"ה בורא את העולם על ידי דיבור, שכולל לצד הבריאה עצמה גם קריאת שמות ויצירת הבדלות – בין אור לחושך, בין מים למים, וכן הלאה. תפקיד האדם להבדיל בין הטמא לטהור מהווה חלק מיכולתו להידבק במידותיו של הקב"ה. וכך, כשהעולם נכשל, הוא התחיל מחדש מנח שידע להבדיל בין הבהמה הטהורה לזו שלא.

בעולם ההלכתי היום הביטוי העיקרי של דיני טומאה וטהרה הוא בתחום האוכל האסור והלכות נדה (כשלשניהם יש היבטים איסוריים מלבד ההקשר של טומאה). בהלכות הללו ניתן לחוש, עוד בלי קשר לשאלת הגישה לקודש, כיצד התודעה היא חלק משמעותי מחיים של קדושה. המודעות למעגל החודשי מחד, ולמעגל של היום מאידך ("אכלתי בשר בשעה מסוימת, זה אומר שאוכל לאכול חלבי רק ב...), הופכים את היום של האדם לכזה שההבדלה, וממילא גם הדעת, היא חלק מרכזי במרכיב הזהות.

המסגרת הספרותית של דיני הטומאה והטהרה, מלמדת כיצד דינים אלו לא רק מכתיבים את הכניסה הנכונה אל הקודש, הלכתית ותודעתית, אלא מעצבים חיים של צלילות מחשבתית ושל דעת. ניתן אך לקוות שהיכולת להבדיל בין טמא לטהור, ובין קודש לחול, תוביל לחיים משמעותיים, המבוססים על דעת טוב ורע, היכולת להבדיל ביניהם ובחירה בעץ החיים.